"הסרן הזה ממודיעין, כמו כולם, לא חולם בלילה על מדינת ישראל ועל העם היהודי. מה שמעניין אותו באמת זה להתקדם בצבא, לעלות בדרגה, לקבל יותר כוח, יותר כבוד, לעשות יותר רושם על החברים שלו, על הבנות שהוא מעוניין בהן. זהו. זה מה שמריץ את כולם", כך מתריס הטירון מיקי, בפני חברו הטוב ויריבו האידאולוגי, הטירון אלון, ביצירת המופת של יהושע קנז, הרומן "התגנבות יחידים".
"התגנבות יחידים" ראה אור ב־1987 והוא יצירה בולטת בַעידן שניתן לקרוא לו במבט לאחור "העידן הליברלי" של ישראל, עידן שפרץ בעוצמה בתווך שבין מלחמת יום הכיפורים למהפך 77' והגיע לשיאו בשנות ה־90. את "העידן הליברלי" מבטא מיקי בעמדה צינית ומפוכחת ביחס למוטיבציות הנעלות כביכול לשירות הצבאי. ואכן, העידן הליברלי התאפיין בהפרטה כלכלית ואידאולוגית כאחת והיו שותפים לו כל קצוות החברה הישראלית (הימין הדגיש יותר את ההפרטה הכלכלית והשמאל את ההפרטה האידאולוגית).
אנחנו שרויים בעיצומה של נסיגה מהעידן הליברלי (אם כי בהחלט לא בתהליך של עקירתו משורש). והדגמה בולטת לנסיגה הזו מצויה ביחסנו המתפעל־מחדש לגיבורי ישראל היוצאים בשליחות הרבים למלחמה. אנחנו מלאי השתאות לנוכח מתנדבי המילואים שיוצאים ומחרפים את נפשם ולעיתים בפשטות מוסרים אותה "על מדינת ישראל ועל העם היהודי". האם כעת נביט לאחור על התובנות שרכשנו ב"עידן הליברלי" ונשליכן לפח?
אחת הסיבות שבגללן "התגנבות יחידים" הוא יצירת מופת היא העובדה שקנז מודע לכך שהמציאות מורכבת מכפי שעמדה חד־צדדית יכולה להציע. הוא השתית את הרומן שלו על ויכוחים, על ריבוי קולות ("פוליפוניה"). שני צמדי הוויכוחים הבולטים ברומן הם בין אותו מיקי, האינדיווידואליסט, לאלון, הציוני המסוּר; ובין מלבס, דמות המבוססת על קנז עצמו, מי שמבקש להיות אמן מתבונן ולא מעורב, לאבנר, איש החושים והרגש, המעורב עד צוואר בחיי הסביבה שלו. קנז, בתבונתו, קושר בין צמדי הוויכוחים והניגודים האלה. וכך, בד בבד לנתינת משפטים וטיעונים חזקים בפי מיקי, יוצר קנז השוואה לא תמיד מחמיאה בין הליברל האינדיווידואליסט, מיקי, לאמן המנותק רגשית, מלבס, מי שיודע שיש לו בעיית קשר והוא זקוק לחברוּת וכמה אליה. בקיצור, "התגנבות יחידים" הוא יצירת מופת כי הוא ער ליתרונות ולחסרונות של "העידן הליברלי" שהוא מגלם את עלייתו. וכך כיום, כשאנחנו בנסיגה מהעידן הזה, ומסיבות טובות, עלינו לנסות לשמר את צדדיו הטובים (זכויות הפרט; פיכחון לא קיטשי) אך לא את הרעים (אותה הפרטה אידאולוגית וכלכלית).
"התגנבות יחידים" הוא יצירת מופת מסיבה נוספת. קנז בחר למקם את ההוויה הצבאית הישראלית ביחידה של בעלי כושר לקוי, חלקם חשים נחותים על כך שאינם קרביים בישראל של שנות ה־50 (שבה מתחולל הרומן). ואכן, גם כיום, מתחת לפני השטח רוחשים מתחים וצרכים פסיכולוגיים לא תמיד מדוברים החורצים את היחס המסויג או האוהד ללוחמי צה"ל שבחזית. החברה הישראלית המגויסת, הטרום־ליברלית, הייתה חברה לוחמת, וחברה לוחמת מעלה על נס סוג מסוים של גבריות שלא כל הגברים יכולים לעמוד בו. יש להניח שדעיכתה של חברה זו קוּדמה בברכה (גם אם לא תמיד במודע) על ידי גברים שלא עמדו בסטנדרטים שלה. כשהיא שבה, חוזרים המתחים האלה. לאחרונה הם הסתננו למודעות בבדיחה שהחלה את דרכה ברשת ומשם עברה ל"ארץ נהדרת" (שמצטיינת בצֵיד רחשי נפש טרנדיים) על עוגמת הנפש שחש הגבר הממוצע מול גיבור ישראל, עידן עמדי.
אך גם כאן, גם אם ההווה שב לכמה מערכי העבר, למרבה השמחה הוא אינו חזרה טוטלית עליו. מלבד העובדה ששדה הקרב העכשווי תובע הרבה יותר "מוח" מאשר שדה הקרב של אמצע המאה ה־20; מלבד העובדה שדמותו של עמדי עצמו דווקא אינה דמות סטראוטיפית של "גבר גבר"; הרי תופעה חדשה שלא הייתה קיימת בישראל הצעירה, נוכחותן של נשים לוחמות, מסייעת לבתק את הקשר הטבעי לכאורה בין לחימה לגבריות מסוג מסוים, ועוזרת לרווח קצת את האופציות הניצבות בפני גברים ונשים להצטיינות ולתרומה לחברה שבה הם חיים.
