לפני כמה חודשים, קצת לפני שעסקת החטופים האחרונה יצאה לדרך והחזירה קצת אוויר לחזה הקולקטיבי של כולנו, יצא לי ללוות אישה מקסימה לכנס למען משפחות החטופים שיזם שר החוץ אלי כהן. האישה הייתה ג'ינג'ית מרשימה כבת 70 שהבת שלה נחטפה מהקיבוץ שלה על ידי חלאות חמאס. כיוון שהיא יותר מזדהה עם הצד הימני־מרכזי של המפה הפוליטית, היא רצתה מאוד להגיע ספציפית לכנס הזה, פשוט כי האמינה בנתניהו ובממשלה שהם יידעו לעשות את העבודה, ופחות התאים לה ללכת לכנסים שיזם מטה החטופים האזרחי בראשות רונן צור.
"לא שיש לי משהו רע להגיד נגד המטה או רונן צור", אמרה לי, "זה פשוט שגם ככה אני חיה לבדי, אני אלמנה ואין לי מכונית. אז אם אני כבר מצליחה לצאת מהבית ולנסוע רחוק, אני מעדיפה ללכת לדבר עם הממשלה שלי, עם מי שבאמת יש לו כוח להשפיע". היא דיברה ואני חשבתי כמה זה עצוב שאישה במצב כזה קשה יושבת לבדה בבית ואף אחד לא באמת יכול לעזור לה. הבן הבכור שלה לוחם שנכנס לעזה כבר ביום הראשון. הבת השנייה שלה חטופה בשבי חמאס. היא הייתה כל כך לבדה במלחמה הזו על חיי הבת שלה, שהייתה צריכה כל עזרה הכי פעוטה שאפשר לתת לה, אבל בשלב ההוא כל מה שהיא קיבלה מהמדינה היה שיחה מקצין בצה"ל ופגישה עם עו"סית מתחילה ומבולבלת שבהתחלה אפילו לא ידעה איך קוראים לבת שלה, וגם אחרי זה לא היו לה שום רעיונות.
כשהגענו לכנס ראינו שהארגון ללא רבב. משרד החוץ אירגן עשרות דיילות צעירות ומנומסות שממש נלחמו על הזכות ללוות אותנו כל הדרך לכיסאות שלנו באודיטוריום ואפילו התעקשו לעזור לאישה לרדת במדרגות. הכנס עצמו נערך באולם ייצוגי ומטופח, סידרו בו שולחנות עגולים לכל המשפחות ובמה עם פודיום. כל כך התפעלתי מהארגון שאני זוכרת שחשבתי לעצמי, "סתם משמיצים את הממשלה, תראי איזה אירוע מושקע ומכבד הם אירגנו".
אני לא זוכרת מתי התחלתי להתעצבן על מה שאני רואה שם. אולי זה היה אחרי שחלפו 54 דקות והשר אלי כהן טרם הגיע. "איזה חוסר כבוד", אמר גבר קירח ושרירי שאמא שלו נחטפה. "אני לא מאמין שיצאתי שלוש שעות לפני הזמן וביטלתי ראיון עם הבי־בי־סי כדי לא לאחר, והם דופקים לנו איחור של שעה".
כשאלי כהן נכנס הוא היה מלא טקט ורגיש. הוא הסתובב בין כל השולחנות העגולים, טרח להגיד שלום קצר לכל משפחה, הציע גם חיבוק. אבל אז השר עלה לנאום, ושוב הרגשתי איך העצבים שלי עולים. הנאום היה ארוך מדי, וברור לי שגם אני הייתי מתקשה להגיד משהו משמעותי יותר מהאמירות הבנאליות כמו "אנחנו עושים הכל", "ליבנו איתכם". ועדיין, הדבר הראשון שכל נואם צריך לעשות זה לדעת לקרוא את החדר, והחדר הזה? הדבר האחרון שהוא היה צריך זה נאום מאוד ארוך וגנדרני שלא מביא שום בשורה. "נו, תפנה אליהם כבר", אני זוכרת שחשבתי, "תשאל אותם שאלות, תשמע מה הם צריכים ממך" .
החדר היה שקט בצורה מפחידה. המשפחות פשוט ישבו ושתקו בלי להגיד מילה, ובדממה הזאת יכולת להרגיש את כל הרגשות הכי כבדים. מין קוקטייל זוועתי כזה של ייאוש, געגוע, חרדה וחוסר אונים כמו שיכולה להרגיש רק אמא שהילדה שלה נמצאת במרחק פחות משעה נסיעה ממנה, ובכל זאת רחוקה מהישג ידה כאילו נלקחה לגלקסיה אפלה מעבר לשביל החלב. לא, לא היה שום מקום לדפוק שם נאום ארוך, בטח לא אחרי שנתת להם לחכות לך שעה. המשפחות האלו בערו מרוב רצון להביע את הכאב שלהן ולבקש בקשות מהממשלה שלהן, ובכל זאת הם ישבו שם והאזינו בשקט כמו ניצבים עצובים, כמו הקהל הכי שבוי שהלב שלו שבוי ממילא.
כבר חשבתי שהכנס יתחיל, אבל אז עלה גל הירש, ואני כותבת את הדברים הבאים עם המון חשש לעשות לו עוול. ובכל זאת, זה מה שראו עיניי. לא רק שהאיש נאם נאום אפילו עוד יותר ארוך מול משפחות שעוד לא נתנו להן להשמיע מילה, הוא גם נשא נאום שפשוט נשמע יהיר, מנותק, חסר לב אפילו. הוא לא אמר "אני מצטער שזה קרה לכם", "אני מבין כמה זה קשה". במקום זה, הוא עמד שם במעיל נפוח בסטייל צבאי ודי נזף בהם שהם צריכים לגלות סבלנות ולהבין כמה זה מורכב. זה קצת הרגיש כאילו הוא מתייחס למשפחות החטופים כמו אל טירונים מפונקים בפלוגה שלו שהעזו להתלונן שאין מים חמים במקלחות, ולא כמו אל אנשים שבורים שהילדים שלהם עוברים בדקה הזו עינויים אצל האויב.
כשהאמא שבאתי איתה יצאה בחזרה למונית של הנהג המתנדב, היא עדיין הייתה מקסימה ואצילית, אבל נראתה כאילו שהוציאו ממנה באגרוף את כל התקוות שלה. "זה היה טיפה מאכזב, לא?" אמרתי לה, "כן", היא אמרה כשהעיניים שלה רחוק־רחוק בנוף שבחלון, "ובכלל לא נתנו לי לדבר". ואז נזכרתי בעוד פרט, איך היא הגיעה לשם ומיד ניגשו אליה שלוש קצינות נפגעים מהמטה הרשמי, אבל מה? הן לא ידעו איך קוראים לאמא של החטופה, לא ממש ידעו מי הבת החטופה, וגם ביקשו מהאמא את הטלפון שלה, פשוט כי עוד לא הייתה ברשימות שלהן. תארו לעצמכם, חודש ומשהו אחרי האירוע, ולמטה של המדינה עדיין לא היו משום מה כל מספרי הטלפונים, הפרטים, סיפורי החטיפה של כל המשפחות.
נניח שאני יכולה לקבל את ההסבר של האמא המקסימה שנסעתי איתה, שהמדינה פשוט הייתה יותר מדי עסוקה במלחמה בעזה מכדי להכין רשימות חטופים מסודרות. ונניח שאני יכולה גם לקבל את העובדה שאולי לא ניתחתי נכון את הסיטואציה, וגל הירש היה בעצם אחלה. מה שאני לא יכולה לקבל זה את העובדה שבמקום להגיד תודה שיש לנו מטה אזרחי מעולה, מטה שתיפקד פיקס בזמן שזה הממשלתי קירטע, חלק גדול מהציבור שונא אותו ומטנף עליו ברגעים אלו ממש. כן, חלק גדול מהציבור מאשים עכשיו מטה שרובו מתנדבים אוהבי הארץ, מטה שהיה שם ברגע האמת כשהמשפחות היו צריכות מישהו שיסיע את הסבתא להתראיין באולפן או יביא להם עוגה לחגוג יום הולדת מדכא לבת החטופה בכיכר. עולם הפוך ראיתי, במקום שהמטה הזה יקבל חיזוק מאזרחי המדינה על זה שלקח על עצמו לטפל באחים ובאחיות הסובלים כל כך שלנו, הוא שנוא ומואשם בכל.
נו, אז נקריב את רונן צור, נוותר על שירותיו, למרות ששוב אני אישית מאמינה שהאיש הזה, שעבד לילות כימים, עשה את זה מנטו אכפתיות, מה גם ששמעתי ממשפחות חטופים שנמצאות בסקאלה ההפוכה משלו במפה הפוליטית שהוא עזר להן בכל פרט ופרט, ובלי היסוס. ועדיין, ייתכן שצריך להיות הוגנים ולקבל שהוא פשוט לא עובר להמון אנשים חלק בגרון. רק שאם זה ככה, איך אתם מסבירים שחלק גדול מהעם שלנו עדיין ממשיך להגיד דברים כמו "משפחות החטופים איבדו אותי" גם אחרי ההתפטרות של צור? למי שלא מאמין, הנה מקבץ של ציוצי טוויטר שכתבו אנשים על משפחות החטופים רק השבוע: "הם איבדו אותי ברגע שהתחברו לרונן צור ומאז אני כבר לא מאמינה להם"; "אותי הם איבדו, כי למרות שהוא התפטר, קפלניסטים ארורים אחרים מובילים אותם".
אלא שמשפחות החטופים הן לא קבוצת כדורגל שאתה צריך לבחור אם אתה אוהד אותה או נגדה. הם גם לא האלבום החדש והגרוע של ביונסה, שאתה יכול להגיד עליו "זהו, היא איבדה אותי". מדובר פה באמא של תצפיתנית שכבר הורידה כ־20 קילו ממשקלה, באבא של חטוף ממסיבת נובה שבלילה יושב ומטיח את האגרוף שלו שוב ושוב בקיר, מרוב שכואב לו בנשמה הוא מעדיף כבר לפצוע לעצמו עד זוב דם את האצבעות. זוהי קבוצת האנשים הכי אומללה ומוכת ייסורים שחיה במדינה כרגע, לצד המשפחות השכולות, ואם יש דבר אחד שהגורל הנורא שנפל עליהן ביום אחד הקנה להן, זה את הזכות להגיד מה שבא להן, איך שבא להן, ושאנחנו נסכור את הפה שלנו, נכבד אותן עד קצה היכולת האנושית שלנו, ונתמוך. לא מדובר פה בוויכוח בפיד על האם ההמבורגר החדש של שייק שאק שווה את ההייפ, אלא באזרחים שהיו יכולים להיות אנחנו. כאב כמו שלהם לא מתחלק לשני צדדים, לבעד ונגד, גם לא לימין ושמאל. האנשים האלו עומדים בפני עצמם ולא נתונים לשום ויכוח, הם מספר ראשוני של יגון.
והם זכאים לסולידריות ולתמיכה ללא עוררין, בין אם מדובר במשפחת חטופים שמאלנית שרוצה שהממשלה תיפול או במשפחה שגרה ביהודה ושומרון ומאמינה שהלוחמה חייבת להמשיך ואסור להסכים לאף עסקה מופקרת. כל עוד הם שם, בקו החזית הכי בוער ונורא של הנפש, דעתנו על הדעות שהם משמיעים פשוט לא רלוונטית. זה לא אומר שאסור לנהל את הוויכוח של האם לקבל עסקה בכל מחיר או להמשיך ולתקוף ברפיח עד שהם ייכנעו לנו. זה כן אומר שאסור ללעוג להם, ובטח לא להגיד שהם "חבורת ילדים שרוקעים ברגליים וצורחים 'להחזיר את החטופים עכשיו! עכשיו!' כמו פעוט שמבקש שתקנה לו קרטיב". אתם יצאתם מדעתכם? אבא שהבת שלו בשבי הוא כמו פעוט בסופר שרוצה שלגון? ולא, זו לא "אשמתם" שהם בחרו ללכת עם המטה של רונן צור. הם הלכו איתו כי זה מטה מעולה, כי זה ארגון שממלא כל בקשה שלך תוך יום וחצי, ובעיקר כי לא הייתה שום אלטרנטיבה אחרת.
עד שאזרחי המדינה לא יחבקו אותם, את כולם, בלי שחור ובלי לבן, בלי כחל ובלי שרק, בלי ימין ובלי שמאל, לעולם לא נוכל להגיד לעצמנו שהמדינה הזאת היא מולדת ששווה שיחיו וימותו למענה. נכון, הם מפריעים לנו לחזור לשגרה, הם מזכירים לנו את ההשפלה שספגנו, מפריעים לנו לדבוק בדעה הפוליטית שלנו, לאהוב את המנהיג שבא לנו לאהוב. ובכל זאת, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, קודם כל לדאוג לאחים ולאחיות שלנו שהפכו לנושאי הלפיד של האסון הזה. לאזרחים כמונו, שכל החטא שלהם הוא שהיה להם פחות מזל מאיתנו.
