זה קצת מדאיג שמונחים שהיו פופולריים בשנות ה־30 חוזרים לאופנה. ובכל זאת, הרעיון של מרוץ החימוש באירופה - גם אם אנחנו מתעלמים מכך - נמצא בשיאו. האוקראינים חוטפים מכה אחר מכה, המלחמה מתמשכת והנשק מתחיל להיגמר.
לא מדובר רק בשאלה כלכלית. אפילו אם האמריקאים יאשרו את חבילת הסיוע בת 61 מיליארד הדולר, נשאלת השאלה אם הייצור במערב יכול להתחרות ביכולת הייצור הפנומנלית של הרוסים. עם הנשק שמיובא מצפון־קוריאה, רוסיה יכולה להביא למערכה לא פחות מארבעה מיליון פגזי ארטילריה. במערב לעומת זאת, אומרים כי לא יצליחו לייצר יותר ממיליון פגזים - נתון קריטי, בהתחשב בעובדה ש־70 אחוז מהקורבנות במלחמה נהרגו מארטילריה.
לעומת הכלכלה מכוונת המלחמה של רוסיה, מדינות האיחוד האירופי נתקלות בבעיות רבות של בירוקרטיה. אלא שבגלל ההשתהות האמריקאית, מפעלים רבים במערב צריכים לייצר נשק מסביב לשעון, והממשלות עושות ככל שביכולתן כדי לקצר את תהליכי הייצור.
אבל יש כאן עוד היבט חשוב שמעכב את ייצור הנשק באירופה: לעומת רוסיה, שבה המדינה שולטת בייצור וביבוא, ואמריקה שבה הצבא שולט בנושא, במדינות האיחוד מדובר בייצור במגזר הפרטי - מה שמסבך יותר את המצב.
כיוון שמדינות האיחוד לא יצליחו לייצר אפילו מחצית ממיליון הפגזים שהובטחו לאוקראינה בשנה שעברה, מנהיגי אירופה פונים כמעט בייאוש למדינות בעולם כדי להשיג תחמושת - אלא שמדינות רבות מעדיפות לשמור את כלי הנשק הללו אצלן לשעת צרה, או חוששות לפגוע ביחסיהן עם רוסיה.
הנקודה הבעייתית שצריכה להטריד את אוקראינה כעת אולי יותר מכל היא דעת הקהל במדינות המערב. אם בשנה הראשונה למלחמה אזרחי המערב תמכו באוקראינה בכל דרך, כעת רק עשרה אחוז מהמשיבים מאמינים שהאוקראינים ינצחו, ומבחינתם - כסף למלחמה הוא כסף לריק.
סוגיית אספקת התחמושת הדחופה לאוקראינה מגיעה על רקע אמירה מסעירה של נשיא צרפת אתמול, לפיה יש לשקול לשלוח חיילים ממדינות נאט"ו לאוקראינה כדי להבטיח את ניצחונה. האמירה הזו הקפיצה את כל הצדדים: האוקראינים עודדו, הרוסים איימו, וכל מדינות אירופה בזו אחר זו מיהרו להצהיר כי לא ישלחו ולו חייל אחד.
