חגיגת דמוקרטיה, ככה קוראים לזה.
רק שזה לא הזמן לחגיגות. וגם דמוקרטיה, למי יש כוח. ראינו לאן הביאה אותנו. כל השנה נלחמנו על הדמוקרטיה, מימין ומשמאל. איגפנו אותה. חנקנו אותה. מאהבה, מדאגה, עד שהתחננה. עד שלא נשמה.
והנה עכשיו, ברגע האמת, או בחזרה הגנרלית לרגע האמת, הבחירות המקומיות בישראל, לא נותרו יותר מדי אנרגיות לדמוקרטיה.
בנס־ציונה, העיר שאני גר בה, שמיים אפורים, מפהקים. פעם, בחירות קודמות, היית הולך פה על מדרכות מרוצפות פלאיירים ופתקים. אבל עכשיו לא נוהרים, לא שוטפים, ולא צובאים.
קלפי מספר 58 שבבית הספר גולדה כמעט ריקה. כמעט, זה אומר שאני השלישי בה מאז נפתחה. 8:00 בבוקר, מה קורה? שואל. "אנשים עוד לא התעוררו", אחד מהצוות בקלפי לוגם מהקפה.
מאחורי הפרגוד, ערמות פתקי המועמדים לראשות העירייה עומדות מוכנות, ממושמעות. יש שם את הקודקוד הנוכחי שמואל בוקסר, שפעם תועד עם רובה ציד מעל זברות, אנטילופות. "אה, הוא כבר לא בקטע הזה", פעיל מטעמו, עם קפוצ'ון, התחייב בפני בכניסה לקלפי; ויש את גלית אבינועם, שקינחה סרטון בחירות ב"בוקר טוב, תמותו". שזה, לא יודע, איכשהו נשמע לי כמו אמירה פחות למען התושבים; ויש עוד ארבעה מועמדים שלא השכילו ליצור מהלך שיגרום לאזרחי העיר לזכור אותם כמו השניים האחרים. אז בימים האחרונים לא מעט מתושבי העיר ניסו להבין מי בכלל מתמודד. לדלות רזומה.
"אין לי מושג למי אני אצביע", אומר לי אסף, תושב העיר שאני פוגש מחוץ לבית הספר גולדה.
בינתיים, בקלפי 58, מעטפה צונחת בתיבה ריקה. בכניסה אין ממתינים. המצביע הרביעי עוד לא בסביבה. ואתה מנסה להסביר לעצמך. או לתרץ. באמת עוד בוקר. ובכלל, סוגיות יותר משמעותיות, של חיים ומוות, על הפרק. אז מה עכשיו פתק?
× × ×
חצאי טיפות נוקשות בסבלנות על שמשת הרכב; ואז הולכות ומתגברות. מבעד לממטרים, שכמו רוקדים עכשיו בשכונת עתיקות באשקלון, לא רחוק משלטי הבחירות, יש כתובת גרפיטי גדולה: "אל תסמכו על אף אחד".
פה, בשכונת עתיקות, יש קלפיות, ויש את החיים עצמם. בנייני בלוק ישנים, מתקלפים, לא ממוגנים. "כשיש אזעקה יוצאים למדרגות, ומתפללים לקדוש ברוך", מתאר תושב השכונה.
ותכף דוד אלבז, מוסכניק מהשכונה, יספר על טיל שנחת ליד הבית של אמא שלו, ועל פחדים. "לא הכי נורמלי לעשות היום בחירות, אבל אין ברירה, דחו את זה מספיק", הוא מכבה סיגריה, זורק לשלולית. ומוסיף ש"מרוב בחירות ברמה הארצית ירד לאנשים החשק".
מחוץ לאחת הקלפיות בבית ספר רותם הסמוך אני פוגש את עמיחי סיבוני. הוא בדיוק בא להצביע. בלי פמליה, בלי לייבים, כלום. אפילו לספיר, הסדרנית בכניסה, אין מושג מיהו.
תכף, כשנעמוד בחוץ, סיבוני, יליד השכונה, יגיד שברור לו שהוא משלם מחיר בגלל המלחמה. יצא ל־70 יום מילואים, אנשים לא ידעו איפה הוא. מבחינתם פוף, התפוגג. בזמן שאחרים ניהלו קמפיינים, פתחו חמ"לים, הצטלמו, הוא מפרט. את השלט הראשון שלו תלה בתחילת פברואר. "והציבור לא יודע שהיית במלחמה. הוא זוכר שלא היית כשהיה צריך עזרה".
שני צעירים מהשכונה, שריקי ועוד אחד, שמים פעמיהם לקלפי. מבסוטים כאלה. "הופה, שני נסיכים ביחד", סיבוני עוצר אותם לבידוק. מה האות על הפתק? באיזה צבע? "יפה, משוחררים".
סיבוני, 40, עומד בראש סיעת "הננו", של הציונות דתית, בתמיכת בן גביר, למרות שלא תראו את השם של השר על השלטים. והוא גם סגן מ"פ בחטיבת כרמלי.
סיבוני נזכר עכשיו ברגעי לחימה. ירי נ"ט, נסיעה מהירה כדי לא להיפגע מירי, מסתור מאחורי סלע מרחפן, או פינוי לוחם שנהרג, שהוא ניהל. "ותוך כדי, אתה חושב על המשפחה, הם עוד לא יודעים. יש להם שעות אחרונות של שפיות. ואז אתה חוזר לפוליטיקה, שנתפסת כדבר הכי נמוך. לקח לי זמן לעשות את המעבר. פער הזוי".
מוזר שעל זה מדברים ביום כזה. בזמן שפוליטיקה מזוקקת על הפרק, והשמש בינתיים יוצאת. אבל זו התקופה. וחוץ מזה, סיבוני גויס בינתיים שוב למילואים. הוא פה רק בפסק זמן. שלא לדבר על זה שבערב תהיה פה בעיר אזעקה, ורסיסים ייפלו.
"רבי דוד, חכם טייב, אתה זוכרים מה האות שלנו?" סיבוני לוחץ יד לשני מבוגרים. ואז פותח ווטסאפ. מישהו כותב לו שם שהוא ראוי, אבל שיצביע לאחר. "אני שמח. אנחנו צריכים להתרגל לומר אמת", סיבוני אומר. הבנה בעקבות המלחמה, אני שואל. "לחלוטין", הוא משיב.
× × ×
קטי פיאסצקי מורג, המועמדת לראשות עיריית בת־ים, יודעת שכנראה לא תהיה ראש עירייה בסוף היום הזה. מולה שלושה כרישים: ראש עירייה מכהן, צביקה ברוט, ושני ראשי ערים לשעבר, שלומי לחיאני ויוסי בכר.
היא יושבת על ספסל מחוץ לבית ספר יגאל אלון. מעליה שלט בוורוד עם שם הרשימה שלה, "בת־ים חופשית ודמוקרטית". כולם פירקו פה תקציבים. פוסטרים, גזיבויים. והיא, אפילו דוכן לא הרימה כאן. ורמת הנשיא זה עוד המעוז שלה. השכונה שבה גרה. "מעצבן. לא יכול להיות שרק עשירים יכולים להתמודד", היא מציינת, ואז ניגשת לאחד, ולעוד אחת. מגישה פלאיירים. מציגה את עצמה. הם מתעלמים. אחת מנופפת עם הידיים.
"כולנו קצת כועסים, טרודים. אני רגילה להכל. מעריכה כל מי שיוצא מהבית להצביע", פיאסצקי אומרת, ואז, בום, לוכדת מישהי. אחת, מתולתלת, שמבטיחה שתצביע עבורה. "תגידי לו מה לעשות", פיאסצקי מורה למתולתלת, על בן הזוג שלה. "אני נשואה עשר שנים, אני יודעת איך זה עובד", היא מסבירה.
בת 40, אם לשתיים, בעבר במרצ. במשך שבועות ארוכים הובילה את המחאות נגד ההפיכה המשפטית בבת־ים. זכתה על זה ללא מעט מתקפות.
זו תקופה, אנחנו יודעים, של ביחד ננצח. וביחד נכבוש את הגלקסיה. רק שפיאסצקי מתארת מתקפות נגדה בשבועיים האחרונים. "המצאות, הכפשות מכוערות. אמרו דברים, עזוב. לא ביחד ננצח. מתקפות אישיות בפוסטים, בסמסים. הרבה קללות מיזוגניות. נגעו לי בחיים הפרטיים, וזה מאוד נמוך".
ממשיכים לקלפי בבית ספר רמות, שעל צומת קרן היסוד ומוהליבר. וזה כבר מוקד־מוקד. שלטי ענק עוטפים את הצומת. פעילים קופצים על כל אחד. אפילו לפיאסצקי יש פה נציגה. יושבת על כיסא, בלי שולחן, מעשנת. ועדיין זה לא ימים כתיקונם. "זה מקום שבדרך כלל יש בו מכות, דחיפות", אחד הפעילים מסביר.
שכשחוצים את שער בית הספר, לשטח הסטרילי מפעילים, האווירה משתנה ברגע. בחצר עץ ועליו תמונות החטופים, ובפנים פינת הנצחה מרגשת לבוגרי בית הספר שנפלו בחודשים האחרונים. ואנשים עוצרים בדרך להצבעה, מתחברים.
עכשיו, בכל מקרה, לפני שנפרדים, פיאסצקי מספרת על סמס שקיבלה מהבת שלה בת השמונה וחצי: אמא, אני גאה בך. "לא משנה כמה אקבל, זה שווה הכל", היא תסכם. אולי תתנחם.
× × ×
ככל שיימשך היום יתברר עד כמה תושבי ישראל לא הצביעו בהמוניהם. ועד כמה דברים אחרים מטרידים אותם.
אבל עכשיו, שמונה וחצי בערב, ליד בית ספר גולדה בנס־ציונה, מקפלים דוכנים. ובפנים, בקלפי 58, וגם ב־56 וב־15 הסמוכות, אין תור.
"היו צריכים לדחות את הבחירות לאחרי המלחמה", אחד הנוכחים, בן 70 ומשהו, אומר. "לא היה קורה כלום אם היו מחכים".
קצת פחות הלך הפעם הקטע של הדמוקרטיה. תהיו בטוחים שנמשיך לריב עליה.
