האמת העגומה היא שהתקוות לכך שאחרי 7 באוקטובר המערכת הפוליטית תעבור שינוי משמעותי כבר התבדו. מי שקיווה שהפוליטיקאים יפנימו את הנזק שנגרם למדינה בעקבות הנטייה לפוליטיקה פופוליסטית ומקטבת בשנים האחרונות כבר מבין שזה לא יקרה.
האופן שבו ערוץ 14 קידם השבוע את הטענות נגד מערכת הביטחון כדי להאפיל על אחריותו של ראש הממשלה הוא רק דוגמה אחת. הדיון על הפרשנות השגויה שהמודיעין נתן להפעלת כרטיסי הסים לא אמור להיות כלי למשחק האשמות בין תומכי ראש הממשלה לבין הצבא, אלא חלק מתחקיר מקצועי שניתן להפיק ממנו לקחים קונקרטיים. אבל למרבה הצער, המערכת הפוליטית ממשיכה להתנהל כאילו דבר לא השתנה, והוויכוח הוא על מי ישלוט - לא על איך הוא ישלוט. גם הבחירות לרשויות המקומיות לא הניבו בשורה מיוחדת, למעט התחושה שהציבור כל כך מיואש מהפוליטיקה עד שברובו העדיף שלא להצביע. אבל הציבור חייב להתעורר, וכדי לחולל את השינוי יש לפעול הפעם בדרך שונה. האינטרס של נתניהו ותומכיו היה ויהיה להעמיד את השאלה האישית במוקד הוויכוח. ככל שהדיון יהיה "כן או לא ביבי" הוא יצליח לעורר סנטימנט שעלול גם להותיר אותו במקומו, וגם להחמיץ את הסוגיות העיקריות שבהן אנחנו צריכים לטפל.
אני לא יודע מה האינטרס של גדעון סער, אבל הוא צדק באומרו שפוליטיקת החרם לא עובדת. זו עובדה. למעשה, כדי להחליף את נתניהו צריך לאחד גם את תומכי הליכוד והימין וגם את תומכי המרכז והשמאל בסוגיה שאי־אפשר להסתייג ממנה: אחריות מנהיגותית. שהרי גם מי שחושב שנתניהו מנהיג אדיר, שבסך הכל לא עודכן בזמן ערב הטבח, וגם מי שמכיר בכישלונותיו, מבין שמדינה, עיר, או כל עסק כלשהו לא יכולים להתנהל, כל שכן להתקיים, כשהאחראי הראשי אינו מחויב לדין וחשבון. לכן המחאה צריכה להתמקד בתביעה לערכים מנהיגותיים, במנותק מהדיון האישי. את נתניהו ותומכיו צריך לעמת עם שאלה פשוטה: האם מי שנאם ללא הרף על הסכנות הצפויות לישראל ובסופו של דבר במשמרת שלו - כפי שהוא עצמו טען - נרצחו ביום אחד אותה כמות של ישראלים שנרצחו בכל השנים שמאז אוסלו, יכול להישאר ראש המערכת. ואם כן, מדוע?
את התביעה לאחריות יש להפנות, מן הסתם, לא רק לנתניהו, אלא לכל הגורמים המעורבים. רק כך יהיה אפשר להעמיד את הממשלה בפני טענה שלא ניתן לגבור עליה. בהקשר הזה, ההפגנות שצריכות להתעורר מחייבות גם מנהיגים חדשים. אנשים כמו אהוד ברק ודומיו, שבעצמו חבר בעבר לנתניהו וכשל כראש ממשלה, רק מחזקים את התחושה שהמאבק הוא פוליטי־אישי. גם גורמים שעשו עבודה נפלאה למען החיילים, כמו כוח קפלן, כבר צבועים בצבע שמעורר אנטגוניזם. הפעם המערכה צריכה להיות מונהגת על ידי איחוד בין הקיבוצניקים שמשפחותיהם נרצחו, אנשי שדרות שנטבחו ותושבי קריית־שמונה שעדיין מפונים. התל־אביבים צריכים לעמוד מאחוריהם.
ויש גם את שאלת הטיימינג. כל עוד המלחמה מתנהלת, החטופים עדיין בשבי, גנץ ואיזנקוט בקבינט המלחמה והמצב בצפון עדיין נפיץ - קשה לגייס אנרגיה המונית לשינוי פוליטי. לכן גם ההפגנות הנוכחיות נגד הממשלה, מוצדקות ככל שיהיו, רק מחזקות את התחושה שהכל נשאר אותו דבר. עם זאת, ברור שלא ניתן לאפשר לנתניהו למתוח את מצב המלחמה כדי להימנע מדיון ציבורי אמיתי. לכן צריך לחשוב על שלושה מרכיבים: תזמון נכון, מובילים חדשים ודרישות ערכיות מאחדות - ששום פוליטיקאי, יהיה מתוחכם ככל שיהיה, לא יוכל לעמוד בפניהן. כדי להשיג את השילוב הזה דרושים רגישות וחוכמה חברתית, אבל הוא שילוב מנצח.
ככל שהדיון יהיה "כן או לא ביבי" הוא יצליח לעורר סנטימנט שעלול גם להותיר אותו במקומו, וגם להחמיץ את הסוגיות העיקריות שבהן אנחנו צריכים לטפל