אתה מסתכל על פסיכופטים. לא סתם. מהנתעבים בתולדות המין האנושי. למשל צ'רלס מנסון, מנהיג הכת הרצחנית וסמל לרוע טהור; או ריצ'רד רמירז, בעל דיבור רך, חיוך קבוע, שרצח 16 קורבנות ואנס, "הצייד הלילי" היה הכינוי שלו.
קשה שלא לשאול: איך תקלה אנושית כזאת אירעה? מה השתבש? נכון, ברור, אלו אנשים שעברו ילדות נוראה והתעללות. אבל איפה מסתיימות הנסיבות ומתי מתחילים האדם ואחריותו?
הרבה שאלות מנקרות תוך כדי צפיה בסדרת הדוקו "האסירה איקס", שפרק ראשון שלה משלושה שודר אתמול בכאן 11, שבליבו מסע אישי שערכה מיכל וולס, בתו של סוכן המוסד והרוצח האפל מוטק'ה קידר, שכונה האסיר איקס.
יש סיבה לפרויקט הזה, מיכל נשאלת בפתח הסדרה. "מוטק'ה קידר, אבא שלי החורג. מכל המפלצות שראיינתי, מוטק'ה הוא המפלצת הכי גדולה", מיכל עונה. בהמשך תספר איך פגע בה ואנס אותה במפלצתיות בלתי נתפסת.
בסדרה מסופר על 12 פושעים מסוכנים שפגשה, אבל שזורים בה קטעי שיחות משלושה בלבד. מנסון, רמירז ולינוי פרום, מחסידי מנסון, שניסתה לרצוח את הנשיא ג'רלד פורד.
גם זה לא מעט. בטח כדי להעלות את השאלה המוסרית האינטואיטיבית, עד כמה ראוי לתת במה לכאלה שרק צער הביאו לעולם; שאלה שמקבלת פחות משקל נוכח העובדה שהם לא הסיבה לסיפור.
הסיפור הוא מיכל, ומסע החיפוש האמיץ שלה בעבר. או: עד לאן ירחיק ויעמיק אדם כדי לקבל מענה לחלקים שבורים בחייו; בניסיון אולי לאחות בהם משהו. ומיכל יורדת בחושך, במדרגות מרתפי הגיהינום כדי לשמוע את דבריהם של נציגי הרוע עלי אדמות.
לא בטוח שהיא מוצאת תשובה. כלומר, אין מצב שתמצא. גם כי כל פסיכופט והתיק שלו. וגם כי יש פה ניסיון לצלול למוחות לא מוברגים. למרות שהמרואיינים שמולה יכולים להיות לעיתים כנים להחריד.
כיאה לחומר האנושי, הסדרה מציעה כמה רגעים בלתי נתפסים. למשל, כשמנסון מתחרפן עליה במהלך שיחה בכלא, ומאיים להחטיף לה "אחד בפה", כי עירערה על זה שאמר שהוא לא אוהב אנשים. כנראה פגעה לו ברגשות.
או כשרמירז נותן לה את המתכון להפוך לרוצח סדרתי, ועל הדרך אומר: "הייתי מאושר עד היום שנעצרתי".
איך בכלל מתחילים להתמודד עם משפט כזה? עם רוצח המונים נטול הפיצ'ר המכונה מצפון, שמוצא את הבאג בעובדה שנעצר, ולא בזה שזרע כל כך הרבה סבל? ואיך מתוך זה מיכל אמורה למצוא מזור לעצמה?
בסוף, למרות סיפור קשה לעיכול, מלא מוקשים, הבמאית לימור פנחסוב יצרה איזונים והרכיבה פאזל המדלג אחורה וקדימה בזמן בין סרטוני המפגשים מהכלא לבין הסיפור האישי של מיכל. יצא מרתק.
בקטנה
אין, איך אני אוהב שעידו רוזנבלום צועק: "ווואווו תראו מי אצלי במונית!", כאילו שפלאי פלאים, יד הגורל גרמה לו ולמונית הכסף שלו להיתקל באמצע הרחוב בלהקת טיפקס פלוס גיטרות. ואם כבר מונית הכסף, גם לכם יש תחושה שהעוזרים הטלפונים, שתמיד צודקים, נותנים תשובות מתוך גוגל?
