אני יודע מה אתם חושבים: שיש לנו בעיית הסברה. אין לנו. יש לנו בעיה גדולה בהרבה - בעיה קיומית. הנה הבעיה: אנחנו קיימים. ובשאיפתנו - המוצדקת מאוד, אגב - להתקיים, אנחנו נכנסים לעידן שבו הקיום הזה, שכולל כרגע את המלחמה בעזה והשלכותיה ואת ממשלת נתניהו והשלכותיה, בא פחות טוב לחלקים ניכרים מהעולם.
זה לא משהו שנועה תשבי, או עשר ממנה, יוכלו לפתור. רכבת "ההסברה" עזבה מזמן את התחנה ותכף אנחנו בתחנה הבאה: חרם. מוחרמים. מוקצים. נדחקים לשוליים הגלובליים שבהם אופסן, בשעתו, משטר האפרטהייד הדרום־אפריקאי.
חושבים שאנחנו עוד לא שם? ובכן, לא רחוק. פסילת השיר לאירוויזיון - והתנאים הנוקשים שמעמידים להשתתפותנו השנה בתחרות - הוא אולי האור האדום הבוהק יותר, אבל לא היחיד; העצומה להחרמת הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה היא איתות מטריד לא פחות. והנזיפה - לצד בירור שטרם הסתיים - לכתבת הישראלית ענת שוורץ מ'הניו יורק טיימס', רק משום שעשתה לייק לציוצים שקראו להיכנס בחמאס, היא רמז מטרים נוסף מכיוון האנשים שאמורים להיות בעדנו. אתם יכולים כבר להבין ששום אמן בינלאומי מוביל לא יכלול אותנו בקרוב בסיבוב ההופעות שלו, ואפשר גם להאמין לסיפורים על נכונותן ההולכת ופוחתת של מדינות במערב לתרגם ולהפיץ תרבות ישראלית. אפילו התשובה לשאלה "מאיפה אתם", בשוטטותכם הקרובה בחו"ל, הופכת בעייתית מאי פעם; בשרשור טוויטרי שהוקדש השבוע לנושא ניתנו תשובות שנוסו כבר בהצלחה כגון "סטייט אוף נורדיה", "נראה אם תצליח לנחש" ו"מצטערת, זה פרטי" (מושלם עבור אמריקאים פרוגרסיביים).
ועדיין, תודעת אנחנו־העולם שלנו מסרבת להרפות, גם כשהעולם עושה מאמצים ניכרים להבהיר שאנחנו והוא כבר לא. אז אולי הגיע הזמן לנפילת אסימון קולקטיבית: אנחנו הילד המוחרם והדחוי. עכשיו רק צריך תקופת הסתגלות לחיים עם ולצד חרם בינלאומי שיכולנו לנחש שיגיע אבל סירבנו להאמין. וכן, מצד אחד ייתכן שחרם ידחוף את האזור, בכוחות שהאזור לא מסוגל לגייס בעצמו, לפתרון; ומצד שני, זה חרם שמבוסס על אי־הבנה גמורה של מציאות החיים כאן, והוא בעיקר מבודד אותנו באופן שפולש בקלות ליומיום האזרחי (חכו להודעת "לא מדלוורים לישראל" המשפילה מאתר השופינג המועדף עליכם).
כך שאולי, לצד הגנרטור והמים, שווה לאגור לעצמנו גם קצת אהדה. ממש בקרוב לא יישאר ממנה כלום.
