כמעט חמישה חודשים אחרי השבת האיומה וארבעה חודשים אחרי שתת־מזכ"ל האו"ם והשליחה לענייני אלימות מינית בסכסוכים פרמילה פאטן סיירה ביישובי העוטף, פורסם אמש דוח האו"ם שהוא למעשה הכרה באלימות המגדרית של 7 באוקטובר. בארבעה עמודים הוא סיכם את שידענו מזמן: בין מעשי הזוועות התרחשו גם פשעי מין במספר זירות שונות, אלימות מגדרית ככלי נוסף במלחמה, שממנה סובלות גם החטופות בעזה. את האלימות הזו, על פי הדוח, לא ניתן לייחס לחמאס בלבד, שכן קבוצות נוספות כמו הג'יהאד האיסלאמי ואספסוף עזתי לקחו חלק בטבח.
ההצהרה הזו לא מחדשת לנו כלום, אך היא משמעותית כשהיא מגיעה מהארגון שהתנהל עד כה בפאסיביות ובחשדנות בכל הקשור לנרטיב הישראלי, ויכולה לייצר לחץ לשחרור החטופות והחטופים. ישראל, על גופיה המדיניים והאזרחיים, עבדה קשה כדי לקבל הכרה בינלאומית באלימות המגדרית, וכעת היא יכולה לרשום הישג. "יש משמעות היסטורית לדוח לאור העובדה שזו הפעם הראשונה שהאו"ם מודה שאכן התרחשה אלימות מגדרית ב־7 באוקטובר", מסבירה טל הוכמן, משנה למנכ"לית שדולת הנשים וחברה בצוות "פרויקט דינה". "הדוח גם מכיר בכך שהחטופות והחטופים נפגעים ברגעים אלה - סיבה נוספת ואקוטית לגיוס כל הגופים הבינלאומיים להפעלת לחץ לשחרורם המיידי".
אך מה קורה כשמדובר באלימות מגדרית מבית? כזו שאין בה השפלה לאומית, אלא "רק" פגיעה בחיי הפרט? שבע נשים נרצחו בישראל מתחילת 2024: אסמהאן קדורה בת ה־45, שני בכר בת ה־31, אילנה אזגדיאן בת ה־36, גולסונדה שמשילשווילי בת ה־72, ועוד שלוש נשים שפרטיהן טרם פורסמו, מתוכן שתיים שנרצחו ביממה אחת השבוע. הן לא נרצחו על ידי מחבלי נוח'בה אלא על ידי גברים שהכירו. מחבלים עם מפתח למרחב הכי בטוח, לפעמים גם כאלה שחולקים עם הקורבן שמיכת פוך. מדובר בעלייה באלימות המגדרית בהשוואה לתחילת 2023, אז נרצחו ארבע נשים. זהו סיפתח מטריד לשנה האזרחית החדשה, שמאיימת להפוך לשנה מדממת מזו שקדמה לה, שכן השנה הציבור חמוש יותר, נפיץ יותר, ומתוקצב פחות.
רק בחודש שעבר התבשרנו שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר החליט להפסיק את התקצוב לתוכנית ההגנה לנשים של פורום מיכל סלה שהושקה לפני שנה וחצי, ואיפשרה לכ־276 נשים ו־900 ילדים להרגיש שחייהם אינם הפקר. אותו שר שמסרב להבין את הקשר שבין חלוקת נשקים לציבור הרחב לבין אלימות במשפחה. אלימות שקצה הקרחון שלה הוא רצח, מודעה אילמת בעיתון, ילדים יתומים, אך כוללת גם מעגל אימים יומיומי, שעתי, של נשים וילדים שחיים וחיות בגיהינום. נשים וילדים שקופות ושקופים שעוברים טרור מבית, שכל יום עבורם - גם בלי נסראללה או סינוואר - הוא מלחמה מתמשכת. במלחמה הזו הן לבד. זו מלחמת פנים שכבר נורמלה.
מדינת ישראל אינה מדינה בטוחה לנשים גם בימי רגיעה, ומלחמות, כמו מלחמות, לא עוצרות מחלות חברתיות ממאירות. נהפוך הוא. פורום מיכל סלה מדווח כי על פי הפניות שמגיעות לפתחו חלה עלייה של 20 אחוז באלימות בבתים. מאז תחילת המלחמה ישנן כ־17 פניות ביום של נשים מאוימות, שמבקשות סיוע. את קצה הקרחון של זה נפגוש כמספרים. מספרים שמאחוריהם היו פעם חיים. תשאלו את לילי בן עמי, שהקימה את הפורום לאחר שאחותה מיכל נרצחה על ידי בן זוגה ואב בתה.
חודש האישה הושק השבוע. קודי קופון ומבצעים יחגגו את היותנו "המין החזק". פאנליסטים בטלוויזיה יציינו את הישגיהן הייחודיים של נשים במלחמה, וגם את ההישג הישראלי מול האו"ם הצבוע. על בימת המליאה יפזרו ציטוטים על נשים, ויזמינו אותנו להמשיך ולהיות היצורות המופלאות שאנחנו, לשבור תקרות זכוכית, לעשות רק מה שאנחנו אוהבות, רק מה שאנחנו חושבות שיהיה לנו טוב. אך חוק האיזוק האלקטרוני העומד, לצד הירידה בתקצוב בהגנה על נשים ואי־התייחסות לביטחון נשים בתוכניות השיקום של הממשלה ליום שאחרי 7 באוקטובר, מראים שהכל דיבורים. שיש דברים חשובים יותר. אולי שחיי נשים זו סוגיה פוליטית שלא מתכתבת כרגע עם האג'נדה. 51 אחוז מהציבור הישראלי מוזמנות להתפנק החודש בבושם בהנחה, בתקווה לטשטש את הניחוח החריף של האטימות, ערלות הלב והמיזוגניה.
