"אצלנו בעוטף כולם עולים על אותו אוטובוס צהוב לבית הספר. ככה הכרתי את יואל, בעלי. כשהיינו ילדים, למדנו באותה הכיתה, אני משדרות והוא מברור חיל, זו אותה מועצה, שער הנגב, שאליה שייכים כפר עזה ונחל עוז, אור הנר וארז. האחים וההורים שלי עדיין גרים בשדרות, מרכז החיים של מי שגר כאן", מספרת שני פרץ־קריב (42), ילידת שדרות, שחיה בקיבוץ ברור חיל עם בעלה יואל, מהנדס מכונות ושחקן כדורגל חובב בנבחרת הוותיקים של שער הנגב, וילדיהם.
וכשהיא מדברת על ההורים, היא מתכוונת לאחלמה ולעמיר פרץ, שבהיותו שר הביטחון הוביל ואישר את פיתוח כיפת ברזל, המערכת היחידה שעמדה בפרץ בבוקר השחור והנורא של 7 באוקטובר.
מה קורה איתכם באותו בוקר?
"אנחנו מתעוררים בקיבוץ למטחים הבאמת חריגים ומטורפים, ומבינים שקורה משהו אחר לגמרי. מהר מאוד גם התמונות משדרות מתחילות להגיע, ואני בקשר עם ההורים ועם האחים וכולנו שואלים 'זה אמיתי, זה לא אמיתי', אבל תוך שניות אני מזהה שזה אמיתי. חמאסניקים מסתובבים בעיר ילדותי. וזה אחרי ערב נפלא עם החברים שלנו בקהילה, 'ערב מדרחוב' שאנחנו מקיימים בכל שנה בחג השני של סוכות. גם אופיר ליבשטיין, ראש המועצה וחבר טוב מאוד שלנו, הגיע לשמוח איתנו, ונרצח כעבור כמה שעות כשיצא להגן על כפר עזה. יש הרבה מאוד דמויות מפתח בקהילה שלנו שנרצחו, שחטופים, וכל כך קשה להאמין שזה המצב".
מה עבר לך בראש, כילידת שדרות?
"התחושה היא שהתמונות האלה לא אמיתיות, כי איך זה יכול להיות שזה הפרץ סנטר בשדרות ויש טנדר מלא בחמאסניקים בדיוק שם? ובמקביל הראש חושב שתיכף יעלה המל"ט שיוריד אותם, תיכף משתלטים על העניינים והאיום הזה יוסר. הבאנו את הילדים אלינו למיטה ובעלי אומר לי 'זה פייק' ואני אומרת לו 'מה פייק? אני מזהה את החנויות'".
ואז התחילו להגיע ההודעות בקבוצות הווטסאפ מכל רחבי המועצה, קריאות נואשות לעזרה. "תשלחו עזרה, מחבלים בקיבוץ, יורים עלינו, למה אין צבא", שני חוזרת לרגעים המצמררים, "ומהר מאוד ההודעות מידרדרות למקום שאת לא מאמינה שאפשרי. ב־9:30 בבוקר קיבלתי הודעה שאופיר נהרג, ואני אומרת לבעלי 'זה לא יתכן', ומתקשרת לאופיר והוא לא עונה.
"התקשרתי לסגן שלו, יוסי קרן, חבר ותושב ברור חיל כמונו שמאז ממלא את מקומו בראשות המועצה, שגם הוא היה איתנו בחגיגה ערב לפני, והוא אומר לי 'כן, שני, זה נכון. אופיר נהרג'. באותו רגע הבנתי שהתחילה מלחמה. אם אופיר נהרג, אנחנו במצב קשה. הייתי קצינה בחיל האוויר, שירתי לצדו של עמוס ידלין והייתי עדה לכמה מבצעים, וכל הזמן הזה, בבוקר של 7 באוקטובר, אני לא שומעת מסוקים. הייתה תחושה של משהו לא הגיוני ולא מנוהל".
• • •
באותן שעות, הוריה ואחיה של שני היו בשדרות, "כולם בממ"דים, ואח שלי, יפתח, כבר מודיע שאצלם בשכונה יש מחבלים, ושהוא והבנות יושבים עם סכינים בממ"ד ומחזיקים את הדלת. התקשרתי למתן, אחי הצעיר שגר בקיבוץ שלנו ואמרתי לו שיבוא להיות איתנו, והוא ענה שהוא כבר בדרך ליחידה. הוא לוחם בגבעתי ועד היום נמצא בעזה. הוא היה צריך להתחיל השנה תואר שני בפסיכולוגיה, אבל נענה לבקשת הצבא להישאר בלחימה".
עמיר פרץ, שהיה לאורך הקריירה המרשימה שלו סגן ראש הממשלה ושר הביטחון, יו"ר מפלגת העבודה, ראש המועצה האזורית שדרות ויו"ר ההסתדרות, והיום מכהן כיו"ר הדירקטוריון של התעשייה האווירית, הוא שהמריץ כשר ביטחון את פיתוח מערכות ההגנה כיפת ברזל וקלע דוד, שבזכותן כולנו הרבה יותר מוגנים כיום.
"ואלה בדיוק ההודעות שאני מקבלת מאז", אומרת שני. "'איזה מזל שאבא התעקש', 'תודה על כיפת ברזל'. ולא רק אני, כל בני המשפחה מוצפים בהודעות מאזרחים אסירי תודה על ההתעקשות של אבא. הכיפה הוכיחה את עצמה לאורך השנים, והפכה להיות חלק מהמשוואה ההגנתית שלנו. ראינו אותה במלוא עוצמתה בצוק איתן, ומאז היכולות המבצעיות שלה רק הולכות ומשתדרגות. בשבת השחורה לוחמי כיפת ברזל התמודדו עם מטחים מטורפים, עם מאות טילים שהלכו והתגברו ככל שהדקות עוברות, ואני זוכרת מה זה לחיות בשדרות לפני הכיפה כשאת שומעת צבע אדום, ומה זה לחיות עם הכיפה כשאת יודעת שתהיה הדיפה במרחב האווירי".
מה אבא אומר לכם בבוקר השבת השחורה?
"הוא מאוד מחזק אותנו, אומר לנו שהוא מאמין שכל כוחות הביטחון תיכף ישתלטו על האירוע, שתיכף יעלו מל"טים שיורידו מה שצריך. באותם רגעים, קרובת משפחה מניר עוז מדווחת שהיא נמצאת עם בעלה ושלושת הילדים בממ"ד, והמחבלים מנסים לפתוח את הדלת. גם בקיבוץ שלנו, שנמצא 7 ק"מ מהגבול, ההנחיה הייתה להסתגר, אבל למרבה המזל בסופו של דבר המחבלים לא חדרו אליו.
"לאט־לאט התמונה התחילה להתבהר והבנו שמדובר באירוע מלחמתי קשה. ההורים והאחים שלי נצורים בשדרות ולא יכולים בכלל לחשוב לצאת משם. לאורך היום דיברנו כל הזמן, שאלנו איפה הצבא, וכשהבנתי מהדיווחים ששדרות מוצפת במחבלים נבהלתי. הרי כולם יודעים איפה אבא גר. התחננתי שישמרו על עצמם, אבל כבר למחרת הוא יצא לעבודה בתעשייה האווירית להערכות מצב, עוד לפני ששדרות טוהרה.
"ההורים שלי חיו כמה ימים בלי מים וחשמל, מדי פעם אמא יוצאת לאוטו שנמצא בחניה הפנימית, כדי להטעין את הסלולרי. כשהחשמל לא חזר גם ביום השלישי ואמא רצתה לצאת מהבית, הגיעו 'אחים לנשק' ופירקו את השער החשמלי כדי שהיא תוכל לצאת. הם היו מדהימים וביממות הראשונות הגיעו לכל מקום שאני יודעת עליו, כל קריאה לעזרה הם קיבלו. לא הייתה מחלוקת סביב זה. כל מה שראיתי בקבוצות הווטסאפ של שדרות בימים האלה זה איך חומות של פירוד הפכו לגשרים של אחדות. אחדות על באמת כי כולנו ביחד, וזו העוצמה שלנו".
• • •
ולא לחינם פרץ־קריב מדברת על אחדות ועוצמה. בימים אלה היא מקיימת כנס זום בינלאומי (ר' מסגרת), שמושך אליו אלפי נשים מרחבי העולם, ובמרכזו הרצאות על חוסן שיישאו נשים מובילות. במקצועה היא מנטורית להתפתחות אישית ומומחית לפרזנטציה, שהקימה בתקופת הקורונה בית ספר אונליין לעצמאים להופעה מול קהל ומצלמה, ובמסגרת זו היא גם מסייעת לנשים לספר את סיפורן האישי על במות. אחת מהן היא מירי גד מסיקה, הדוברת של קיבוץ בארי.
"בהרצאה שלה, מירי מתארת את הרגע שבו היא, בעלה וילדיה נמצאים בממ"ד בקומה השנייה של הבית שמתחיל לעלות באש", מספרת שני. "הם מחליטים לקפוץ מהחלון כשדלת הממ"ד תתחמם. צריך לשמוע אותה מתארת איך המגנטים שמתעדים את הרגעים הכי שמחים מתחילים ליפול מהדלת בגלל החום. הם מבינים שהגיע הרגע, עוקרים את הרשתות מהחלון וקופצים בתקווה שלא לזרועותיהם של חמאסניקים.
"מה שמוביל את הסיפור הזה הוא הגילוי שהפחד העמוק ביותר מהמוות מקפל בתוכו בעצם פחד מחיים בלי משמעות. ובזה הכנס שלי מתעסק, באומץ לחיות מתוך משמעות והובלה שלנו בכל מעגלי החיים. זו תקופה שעוזרת לנו להבין את החשיבות של הובלה נשית, שתיקח אותנו קדימה ותגרום לחברה שלנו להיות אנושית וחומלת יותר, כמו שאני גדלתי בשדרות של שנות ה־80 על ערכים של כבוד אנושי, צדק חברתי ושלום".
אחרי חודשיים במלון דן פנורמה חיפה, משפחת פרץ־קריב שבה לברור חיל. "כבר כשיצאנו מכאן הקמנו חמ"ל שתיפקד לאורך כל השהות שלנו במלון. בשבועיים הראשונים היינו מאה משפחות מכל הארץ, עד שהגענו כולנו למלון אחד והתחלנו להקים בית ספר וגנים ולנהל סוג של אורח חיים, תוך כדי לוויות ושבעות וחטופים כי האירוע עדיין מתרחש".
למה החלטתם לחזור כל כך מהר?
"זו החלטה שלקחנו כמשפחה, שאנחנו חוזרים למצב שאולי לפני 7 באוקטובר לא היינו מכניסים אליו את הילדים, אבל זו מציאות חדשה. מציאות שבה יש לנו בטונדות סביב הקיבוץ, וחיילים ששומרים, ובומים מעזה. אנחנו מספרים לילדים סיפור של חוסן, שכל בום כזה הוא סימן שמגיע מחייל ששומר עלינו, שצה"ל עושה את העבודה להחזרת החטופים, ואנחנו שולחים לחיילים מלא מחשבות טובות כי הם דואגים לביטחון שלנו. אף פעם לא דימיינתי שנצטרך לתווך לילדים שלנו דברים כאלה.
"בחרנו לחיות פה, כי בתוך המציאות הביטחונית המורכבת יש כל כך הרבה אוצרות חברתיים, קהילתיים ואישיים לילדים שלנו. חזרנו לכאן אחרי שש שנים בלונדון, כי כאן הבית, בסביבה כפרית שמעניקה גיוון וערכים וחיבור לארץ ולמדינה, וזה מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו. נכון שזה מורכב לתקשר לילדים את הנושא של החטופים או של אנשים שהכירו ואינם, כמו אופיר שערב לפני ישב עם מאור שלנו בן ה־7 ואמר לו 'מאורי, איזה מגניב אתה, יש לך עגיל חדש'". או לבנת קוץ, שהייתה חברה טובה וגם המורה של הילדים שלי למלאכה ודמות משמעותית עבורם, משפחה שהיא עוגן בקהילה שלנו, ולוקח זמן להבין מה זה אומר שמצאו את כל המשפחה מחובקת וירויה במיטה. אבל אם נדע לנווט דרך הסערה שאנחנו נמצאים בתוכה, זה יעזור לנו לעזור למשפחות ולקהילות שלנו. צריך לדעת שאנחנו גם בתפקוד וגם באבל, גם בתקווה ואופטימיות ואמונה על מלא אבל גם עם לב מרוסק ורגעים של התפרקות, ושזה בסדר הגם וגם הזה".
