מה דרוש כדי לתפוס את תשומת הלב שלכם? ירי רקטה? שתי רקטות? שלוש? או עשר? או שאולי זה עשרים? כך או כך נראה שהמספר גדול עוד יותר במקרה של חדשות 12. עשרות רקטות נורו לעבר קריית־שמונה והקיבוצים בצפון. לא מספיק בשביל דיווח. אולי אם חיזבאללה היו טורחים לירות את המטח לעבר חיפה אפשר היה לדבר על פריצת שידור. חמישים רקטות? טפטוף. חוץ מזה, עוד מעט גם ככה זה יהפוך לשגרה. אולי כבר כדאי להתרגל למצב ולא להתרגש. צריך להמשיך עם לוח השידורים.
תופס את תשומת הלב. "הצבי"
בקבוצות הווטסאפ של תושבי הצפון דווקא גילו עניין בירי הרקטות המסיבי של חיזבאללה. כנראה שפשוט הייתם חייבים להיות שם.
ויש דברים שתופסים את תשומת הלב דווקא בפרטים הקטנים שלהם. סדרת הדרמה התקופתית החדשה "הצבי" של התאגיד, מצליחה לתפוס את העין כשהיא עוסקת בפרטים העדינים שמרכיבים את המציאות שלנו, בין אם מדובר בשפה ובין אם בעיתונות, ובקשר המיוחד שהם יוצרים בין אנשים. כמה מתאים שדווקא בתקופה שבו אנחנו צריכים להחליט לאן עתידה של מדינת ישראל ייקח אותנו, אנחנו זוכים לטלוויזיה שמבקשת לקחת אותנו לטיול קצר בעבר.
כל מה שצריך כדי לתפוס את תשומת הלב שלי זה ניחוח של דרמה תקופתית. תנו לי דאונטן אבי, בלגרביה, אדפטציות לרומנים של ג'יין אוסטין. תמיד תהיתי מתי אוכל לקבל איזו סדרת דרמה תקופתית עסיסית על חיי בן־גוריון או בגין? על ראשית ימי ההתיישבות היהודית, עם כולרה ומשולשי אהבה בין אנשי ראשית ימי הציונות. אליעזר בן יהודה? עיתונות? אהבה? דרמה? ובכן, ברור שאני אצמד למסך. מי ידע שאפשר ליהנות כל כך מתחיית השפה העברית? טוב, אני. כשהייתי בכיתה ד' שיחקתי את אשתו של אליעזר בן יהודה. שיא חיי עד אותו הרגע.
"חדשות מענייני המדינות ומענייני היהודים בכל מקומותיהם"! מנסה ילד העיתונים לעניין את העוברים ושבים. היום זו הייתה מודעת פופ אפ שקופצת לך בפייסבוק. דווקא בגלל המקום שבו העיתונות נמצאת היום, נחמד לרגע להתרפק על העבר, שבו כל לכל מילה כתובה היה ערך. כאשר רואים את העבודה הקשה של הדפוס, מבינים כמה מחשבה הושקעה אז בעבודה העיתונאית. איך אירוע אחד יכול להיעלם או למצוא את עצמו בכותרת הראשית. כל שנדרש זו החלטה. של עורך. של עיתונאי. של אדם אחד שמצא את האירוע חשוב מספיק, כדי שכולם יוכלו לקרוא עליו.
לפעמים מספיקה רק מילה כדי לתפוס את תשומת הלב. ולפעמים גם מטח של חמישים רקטות לא יספיק.
