״חששתי לפני שהגעתי לניר יצחק לראשונה", מתארת אילנה. "הרפת הייתה כאוטית, המחבלים שרפו את חדר החשמל של הרפת, והיה לנו אלתור של כבל חשמל לאור ניאון מתנדנד. אבל ברגע שהגעתי לקיבוץ, כל החששות התפוגגו. הקיבוץ היה מלא בכוחות צבאיים אז הרגשתי מוגנת. נשאבנו לעבודה מאור ראשון ועד אור אחרון - עד שהצבא היה חודל אותנו"
אילנה שבתאי, חברת קיבוץ רמת השופט ועובדת בחברה להגנת הטבע, ואמא לשלושה רגילה הייתה לעבודה ברפת. יחד עם זאת, ההחלטה להתחיל להתנדב ברפת של קיבוץ ניר יצחק ולעבור להתגורר בעוטף עזה, כשבוע בלבד לאחר פרוץ המלחמה, הייתה שגרתית מעט פחות. ״כשהכל התחיל, אני זוכרת שעלה בשיח התקשורתי הקושי ברפתות של העוטף, הייתה מצוקה מאוד משמעותית בכוח אדם. זה מיד קפץ לי, אמרתי לעצמי שפה אני יכולה לתרום. הבנתי שזה או להיות מהופנטת מול הטלוויזיה או לקום ולעשות משהו״, נזכרת אילנה. בלי יותר מדי התלבטויות, אילנה החליטה לפעול, וכתבה לחבריה מימי לימודי התואר הראשון למדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. ככה היא הגיעה למיזם התנדבותי של התאחדות מגדלי הבקר בישראל. ״הם בדיוק התחילו לתכלל את כל הקשר בין הרפתות שביקשו סיוע לבין המתנדבים שנרתמו. בקריאה הראשונה שהתקבלה ביקש יאיר בלברמן, מנהל הרפת בניר יצחק, כוח עבודה של רפתנים. וכך צוותנו 3 מתנדבים, שלא הכירו לפני – לשיקום הרפת בקיבוץ״, מספרת.
יחד עם נבות אסף מקיבוץ יזרעאל ואורי רז ארגמן מפרדס חנה, הם הגיעו לרפת פחות משבוע אחרי השבת השחורה.
הרפת התחילה לעבוד עם סבבי מתנדבים, כשבכל פעם מגיעה קבוצה של 15-12 מתנדבים, מכל הגילים והמסגרות, בעלי או חסרי ניסיון. ״נושקים לגיל הפנסיה או כאלו שעברו אותו, בוגרי שנת שירות לפני גיוס לצה״ל, בעלי חברות או בכירים בהייטק. היה מנעד רחב מאוד של אנשים שהגיעו לתת יד. כולם שמו את האגו בצד, ונרתמו להצלת הרפת של ניר יצחק. עשו מה שצריך, והכל ברוח טובה״, הוסיפה אילנה.
לפני כחודש אילנה קיבלה תקן זמני כעובדת ברפת והחליטה להעתיק את מגוריה לקיבוץ בדרום עד חגי תשרי. אופיר בעלה, מנהל הלול והבריכה בקיבוץ הצפוני – החליט להצטרף אליה אחרי מספר גיחות ושובץ גם הוא לעבודה ברפת בהיבטי תחזוקה והזנת הפרות. ״עברתי את הגיל שבו נקראים למילואים – והבנתי שאני חייב לתרום. בכל פעם כשהגעתי לרפת הבנתי כמה אני יכול לתרום, בזכות הרקע החקלאי שלי, והחלטתי להצטרף. בשבילי זה מדהים כי זה בכלל לא היה הכיוון שלי בחיים – הרווחתי מקצוע על הדרך״, שיתף אופיר.
כעת, משאלת הלב של אילנה ואופיר היא אחת – שיקום הרפת עד חגי תשרי ושובם של בני הקיבוץ לביתם. ״חלקם פונו תחילה לאילת ומשם עברו לאילות. חלקם התקרבו מספיק כדי להספיק לעבוד פה וחלקם לא הצליחו עוד לחזור. אנחנו מקווים ללוות את החזרה שלהם – ונשארים פה כדי לאפשר להם להסתגל בזמנם״, סיכמו.
