הררי מלל נשפכו במהלך השנים על מסקנות של ועדות חקירה שהוקמו לאחר אסונות ואירועים חריגים במדינה - אבל כמה מסקנות יושמו בפועל? כמה לקחים באמת הופקו? כמה המלצות באמת בוצעו? המסקנות של השופטים יכולות להיות חריפות ונוקבות, אבל כל עוד אין החלטות דרמטיות וחד־משמעיות שיגרמו לרעידת אדמה - אל תצפו שמשהו חריג באמת יקרה.
לאסון מירון הנורא יש אשמים רבים, אבל ועדת חקירת אסון מירון התגלתה כחסרת שיניים ברמה הביצועית, ולכן, הדבר הצפוי ביותר קרה: כל צד במפה הפוליטית מיהר להתנגח בשני. הכי בנאלי, הכי משעמם שיש, וגם הכי רדוד שיש. ובמדינה כמו שלנו, הסערה הבאה כבר בדרך - ומי יזכור מחר את מסקנות הוועדה? דמם של 45 הרוגי מירון, ילדים וקשישים, צועק אלינו מן האדמה. אסור שמה שהיה יחזור על עצמו אי פעם. אף פעם.
מספיק להיזכר בטפטופי המבזקים המחרידים שזרמו לאורך אותו הלילה, כדי לחוש בצמרמורת. עוד הרוג, עוד הרוג ועוד הרוג. זה היה נוראי. לרגע היה נדמה שישנה טעות, שהמספרים לא אמיתיים, שאולי בחסות חוסר הקליטה בהר, בשל המוני החוגגים, מישהו מגזים. אבל מרגע לרגע התמונה הלכה והתבהרה: 45 חוגגים, מנער ועד זקן, מכל שבטי ישראל, נהרגו בשביל הדמים, נמחצו בדוחק ההמון ומצאו את מותם המיותר והכואב כל כך.
כמעט שלוש שנים עברו מאז האסון שטילטל את כולנו, זמן דומה חלף גם מאז הוקמה ועדת החקירה לאסון. ייאמר לשבחם של חברי הוועדה שהם הפכו כל אבן בפרשה הטרגית; באו לשטח, חקרו, בדקו, רשמו, התאמצו לרדת לחקר האמת ולהקיף את כל הזוויות לאסון הנורא והבלתי נתפס. עד כמה שזה נשמע עצוב, חזקה על שיטת ה"סמוך" הישראלית לטייח את המסקנות, כפי שקורה פחות או יותר עם כל דוח שעולה לכותרות לכמה שעות ונעלם מהשיח הציבורי. ושוב, חלילה וחס, עלולים מאות אלפי חוגגים במירון, למצוא את עצמם פסע לפני תהום.
בימים אלה, של שלהי חודש אדר ראשון, ההכנות להילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר במירון נכנסות להילוך גבוה. בעוד חודשיים וחצי שוב ינהרו מאות אלפים מכל רחבי הארץ להר הצפוני ויבקשו לחגוג, לשמוח ולרקוד. הדבר האנושי, המינימלי והכי מתבקש הוא: שכל אדם שקשור לארגון ההילולה, מהאחראי ועד לאחרון המאבטחים, ישנן וילמד הלוך ושוב את מסקנות ועדת החקירה. ישר והפוך. כך צריך להיות בשנה הזו, וכך גם בשנים הבאות. יש בדוח אין ספור פרטים קריטיים, הנוגעים, פשוטו כמשמעו, להצלת חיי אדם - ובאירוע המוני כמו ל"ג בעומר במירון, יש לכך משמעות כפולה ומכופלת.
זו החובה המוסרית שלנו עבור אותם מ"ה הרוגים שנרמסו למוות באותו לילה שחור. זו החובה הבסיסית שלנו להמוני העולים להר שמבקשים לחזור הביתה בשלום. שדמם של הקדושים הללו, שבסך הכל ביקשו לחגוג ולשמוח בשמחת התנא האלוקי, לא יישפך לשווא.
במותם ציוו לנו את החיים.
מנחם כהן הוא עורך בתקשורת החרדית