אחרי אסון 7 באוקטובר, אנו רוצים להביא לתיקון אמיתי של המערכות השלטוניות ולעשיית צדק עם כלל הציבור בישראל. לשם כך, אנו זקוקים לרשות ביקורת ממלכתית שנאמנה לייעודה מול גופי השלטון, בכלל התחומים וכלל הדרגים, ונטולת חשד לצייתנות, כניעה ומשוא פנים.
אינני נגד ביקורת נוקבת בזמן אמת, אדרבא. ב־1988, כשהייתי חבר ועדת ביקורת המדינה של הכנסת בקדנציה הראשונה שלי כחבר כנסת, ניכר היה שהכנסת איננה רואה במשרד מבקר המדינה רשות ממלכתית נפרדת, אלא גוף ביקורת רפה, מעין מבקר הפנים של השלטון, שאף מתואם עימו במידת־מה ומבצע את ביקורתו בדיעבד ומבלי יכולת השפעה ממשית על התנהלות הממשלה ודעת הקהל. אז כונו דוחות מבקר המדינה "אות מתה" או "מעצור לדלת", והדבר שיקף במידה רבה את היחס הציבורי והשלטוני לפעולות הביקורת. המהפך ביחס לביקורת המדינה חל בשנות ה־90, בהנהגתה של השופטת המנוחה מרים בן־פורת, אישה ישרה ונחושה, שלא נרתעה מלעמוד מול כל גוף מבוקר, חזק ככל שיהיה. היא התייצבה מול בכירי מערכת הביטחון, רמטכ"לים וראשי ממשלה, ואילצה אותם לספק תשובות לציבור. היא הייתה הראשונה שקבעה את סטנדרט הביקורת בזמן אמת, ובדרכה הלכו מבקרי המדינה שבאו לאחריה.
ב־1991, במהלך מלחמת המפרץ, הכינה בן־פורת דוח בזמן אמת שהעלה ספקות קשים בדבר אמינותן של ערכות המגן ותקינותן, ושיגרה אותו בבהילות אל שר הביטחון דאז משה ארנס המנוח. במילים נוקבות קבעה בן־פורת שמערכת הביטחון התיימרה להגן על אזרחי ישראל מנשק כימי באמצעות אמצעים שכלל לא היו עומדים במבחן האיום. אל הדיון בוועדה לביקורת המדינה נזעקו הרמטכ"ל דאז דן שומרון וסגנו האלוף דאז אהוד ברק, וטענו כלפי ממצאי הביקורת. "עם כל הכבוד, מי נתן בידך את הסמכות לקבוע האם מיליון וחצי מסכות אב"כ תקינות מבלי שיש לך מומחיות רלוונטית בתחום זה? הרי זוהי הסמכות והמומחיות של מערכת ביטחון?" התריס מולה ברק. בן־פורת התעקשה, המסכות נבדקו על ידי מומחים בלתי תלויים, ואמינות צה"ל ספגה פגיעה עמוקה בעיני הציבור. בעקבות הביקורת הזו פנה צה"ל לאתר אמצעי מיגון אפקטיביים יותר, שייתנו מענה אמיתי לאיום הכימי מעיראק.
בעיניי, דיון זה היה קו פרשת מים ביחסה של הוועדה לביקורת המדינה והציבור כולו, לזרוע הביקורת. אחרי בן־פורת נבחר למבקר המדינה השופט אליעזר גולדברג - איש עצמאי, חסר פניות ונטול משוא פנים, שמונה בניגוד לעמדת הממשלה וקידם את עצמאות הביקורת ועוצמתה שלב נוסף אל מול גופי השלטון כולם. אחריו מונה השופט מיכה לינדנשטראוס המנוח, שכבר הכריז מפורשות שביקורת המדינה היא רשות ממלכתית רביעית, לצד שלוש הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת - שמשמשת זרוע של הציבור לפיקוח בזמן אמת על פעולות הממשלה וגופי השלטון. בכך, הוא נתן חותמת פומבית לתהליך שהחלה השופטת בן־פורת והמשיך השופט גולדברג. תהליכי הביקורת החמורים שקידם לינדנשטראוס אף הביאו להעמדה לדין של ראש ממשלה, וגם מחליפו השופט שפירא חיזק את הקו העוצמתי שנקטה מערכת הביקורת, עד כדי גיבוש דוח שהפך לתיק פלילי נגד אשת ראש ממשלה, ובדיקת מערכת הביטחון במבצע צוק איתן.
אולם, לצערי, בימים אלו מוסד הביקורת חוזר לאחור. הכוונה לפרסם דוח מיידי על התנהלות בכירי מערכת הביטחון סביב כמה שעות של התייעצות לילית בטרם המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר, ולהימנע מבדיקה כוללת של כלל הדרגים בשנים שקדמו למתקפה הרצחנית, מדיפה ריח פסול.
אין חולק על כך שיש לבדוק את הסיבות שהובילו לאסון הנורא - אולם אסור שביקורת בזמן אמת תצומצם באופן מגמתי, אסור שבמכוון תפריד החוצה את הדרג השלטוני שעליו מוטלת האחריות הראשית, ואסור שתצטייר כמי שמנסה לייתר הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדל. אם תעשה כך, יאבד אמון העם ברשות הרביעית, זרוע הביקורת של העם. באווירת הדיון הציבורי על עצמאות הרשות השופטת, מיד יצוצו תהיות על עצמאותו הממלכתית של מוסד הביקורת עצמו, והיותו נטול קשרים פוליטיים אם לאו. בזה חלילה איננו רוצים.
