יותר מחמישה חודשים שחלקים נרחבים בצפון הארץ הפכו לאזורי רפאים, ומצוקת התושבים גוברת. יישובים רבים פונו, הכבישים חסומים עקב איום טילי הנ"ט והתיירות כמעט ואינה קיימת.
אתמול נרשם יום נוסף של לחימה בצפון. זה החל עם שתי מטרות אוויריות חשודות שחדרו לשטח ישראל, ונפלו בשטחים פתוחים בצפון הגולן. בשורה של יישובים הופעלו התרעות, אין נפגעים ולא ידוע על נזק שנגרם כתוצאה מכך. בהמשך לכך, חיזבאללה לקח אחריות על ירי לישראל, וטען כי שיגר ארבעה כטב"מים לאזור. ״זה סוג של עוד יום בלחימה האינסופית שמתנהלת בצפון בגליל העליון וברמת הגולן כבר חמישה חודשים, העסקים קורסים. אף אחד לא ישוב לפה במצב הביטחוני הזה", מסביר בדאגה, נחמן מלול. מלול, בעל בית קפה בעיר העתיקה שבצפת, ואב לחמישה ילדים מתאר את הקושי: ״יש ימים, כמו בתחילת השבוע שחיזבאללה יורה לעבר צפת ומירון עשרות טילים ויש אזעקות בלתי פוסקת. זו מלחמה לכל דבר. יש לנו חמישה ילדים בבית בלי ממ״ד. מי יודע מה יהיה בעוד חודש, אם באמת תתחיל מערכה מלאה? אני מאוד חושש. דואג למשפחה ולפרנסה שלי. בעיר העתיקה בית הקפה שלי נשאר בין המקומות הבודדים שעוד פתוחים, אם בכלל בצפת", מלול מוסיף. "כולם מפחדים ובעיקר נמצאים באי־ודאות. אנשים גם לא ממש יוצאים לא מגיעים ואין הכנסות. אי־אפשר לחיות ככה עם כל הטילים ואזעקות בלי סוף".
גם ברמת הגולן נשמעו קולות מודאגים. בקיבוץ עין זיוון מצאנו את החקלאי הוותיק, אלכס קודיש. הוא מוטרד מהאזעקות הרבות בתקופה האחרונה, מהיעדר התיירות ובעיקר מהיכולת לטפל בקרקעות החקלאים. "המצב לא משהו, החיים, החקלאות, המצב רוח, הגולן שריק ממטיילים״, מסביר קודיש בדאגה גדולה . "בשבועות האחרונים יש יותר ויותר ירי לכיוון החרמון, לצד ניסיונות חדירה של כלי טיס עוינים משטח לבנון לאזור היישובים הדרוזיים - מסעדה, עין קנייה, בוקעאתא ומג׳דל שאמס. ואז, גם אצלנו בצפון הגולן יש אזעקות ובקשה להיכנס לאזורים ממוגנים. זה מפחיד, אבל יותר מפחיד אותי שאין אנשים - הכל פה ריק לגמרי, מספר קדוש. "רמת הגולן, הפנינה של הצפון, ללא תיירות וללא חקלאות - עץ התפוח האחרון בשורה שלי במטעי התפוחים בעין זיוון ממש קרוב לגדר המערכת, רק 15 מטרים. יש גם חשש גדול מקטיף הדובדבנים השנה. אני בכלל אקבל אישור במצב הזה להמשיך בקטיף עצמאי? במצב הזה הרי אף אחד לא ייקח סיכון עם משפחתו ויעלה לצפון לקטיף. ובכלל, מה שאנחנו עוברים זה כלום לעומת יישובי הגליל העליון שמופגזים כל העת״.
את זהר רודולף, דבוראי מקיבוץ דן שבגליל העליון, מצאנו בכלל בבית ששכרה המשפחה במרכז הכרמל שבחיפה, לאחר שפונו לפני יותר מארבעה חודשים. ״אני לא רואה מתי זה נגמר", אומר זהר. אף אחד לא אומר מתי זה יסתיים. עברנו יחד עם חברי קיבוץ דן לבית מלון בחיפה, ואח״כ שכרנו דירה במרכז הכרמל כדי שהבת שלנו זיו תוכל ללמוד בכיתה א' יחד עם חבריה. בני בן ה־16 חזר לגור עם סבא וסבתא כדי להיות קרוב לחבריו. הבת שבצבא, סיימה עתה קורס בצנחנים, והבן הגדול רותם סיים ארבעה חודשי מלחמה במילואים. אנחנו מפוזרים, זה בגדול מה שעובר עלינו כמשפחה", מספר בעצב זהר. במסגרת עבודתו, הוא נוסע כמעט כל יום לגליל העליון לבדוק מה עם הכוורות. "להיות דבוראי בימים הללו בימי המלחמה בגליל העליון - זו משימה מורכבת מאוד. יש ימים של ירי בלתי פוסק. החשש הגדול זה ירי טילי הנ״ט, איש לא ממש יכול להיות מוכן אליהם ואין זמן מיגון. תראו מה קרה בקיבוץ מנרה, יראון ובכפר יובל, זה ממש מפחיד, כולנו הופתענו מרמת הדיוק של הטילים. חוץ מזה, יש חשד כל העת מכלי טיס בלתי מאוישים שחודרים. בכלל אי־אפשר להגיע לכל הכוורות שלנו, חלקן בשטחים שהצבא לא מאפשר להגיע, או שהצירים המובילים לשם מאוימים. הנזקים הכלכליים הם עצומים. והדבר הקשה ביותר הוא היעדר הוודאות. האם באמת תפרוץ מלחמה כוללת? מתי נוכל לשוב לבית שאנחנו מאוד אוהבים בקיבוץ דן? עד מתי נהיה נוודים? הכל מאוד מעורפל".
