בשבוע שעבר השחיתה סטודנטית באוניברסיטת קיימ־ברידג' שבאנגליה את תמונתו של הלורד בלפור במחאה על ההצהרה שהוא פירסם לפני 107 שנים בדבר הזכות של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל. התיעוד של השחתת התמונה עורר תגובות שונות: היו שראו בכך פעולה אנטי־ישראלית לגיטימית בשל המשמעות העצומה של ההכרזה עבור התפתחות הציונות על חשבון הפלסטינים, והיו שלעגו או הזדעזעו מהפעולה האלימה והילדותית.
אבל מה שמעניין יותר טמון בחיבור בין היסטוריה לפוליטיקה. זהו חיבור שצף מחדש גם בעקבות טקס האוסקר, שבו הבמאי היהודי־בריטי ג'ונתן גלייזר טען שישראל מנצלת את זיכרון השואה כדי להלבין את עוולות הכיבוש. ההיסטוריה היא נחלת העבר, אבל השפעתה על ההווה היא אדירה. לפני כחודש התראיין ולדימיר פוטין לעיתונאי טאקר קרלסון, ובמשך כשעה פירט את ההיסטוריה של אלף השנים האחרונות של רוסיה, כפי שהוא רואה אותה מן הסתם - ובכך ביקש להצדיק את המלחמה באוקראינה. למרות שליטתו המרשימה בפרטים, זה היה אחד המחזות המשונים לצפייה בכל הנוגע למנהיגות בעידן המודרני - פוטין נשמע כמי שחי את ההיסטוריה באופן שלא מאפשר לו לראות את ההווה והעתיד.
ידיעת ההיסטוריה היא אחת הדרכים להבין את ההווה. הקלישאה שטוענת שלעם שאין עבר אין עתיד נכונה. אבל בעוד אנחנו מרבים לדון על החשש מפני השילוב הנפיץ בין דת ללאום, במיוחד על רקע הרמדאן, שילוב לא פחות מסוכן הוא בין היסטוריה לפוליטיקה. דווקא כהיסטוריון אני חושב שהשקיעה בהיסטוריה היא גם מתכון לעיוורון. לא במקרה אנשים כמו בצלאל סמוטריץ', שאינם מאמינים בעתיד חיובי ובפתרון לסכסוך, חוזרים שוב ושוב לימי התנ"ך ולעמלק בנאומיהם. למעשה, אחת הסיבות שהפכו את ארצות־הברית למעצמה כל כך מוצלחת טמונה בעובדה שלאמריקאים לא הייתה היסטוריה. הם התחילו מחדש.
במידה רבה גם אבות התנועה הציונית היו מתקשים לממש את החזון, אם לא היה להם אומץ לבעוט בהיסטוריה של העם היהודי. לא במקרה בספרו של משה שמיר, "פרקי אליק", נאמר כי אליק "בא מן הים". לא מהעבר היהודי. באותו אופן גם יודק'ה, גיבור הסיפור "הדרשה" של חיים הזז, טען באחד הציטוטים החשובים להבנת הציונות - "לנו אין היסטוריה, לכו לשחק כדורגל". הזז לא ביקש לקדם בורות, אלא להצביע על הצורך להתרענן. להכיר בכך שהעיסוק בממד הטרגי של ההיסטוריה היהודית לא יאפשר לישראלים לבנות משהו חדש. באותה מידה אין זה מקרה שהפלסטינים מתקשים לקדם את עצמאותם כל עוד הם תקועים באסון שהתרחש מבחינתם ב־1948, או כפי שהצעירה הבריטית שהשחיתה את תמונת בלפור טענה, באסון שהחל ב־1917.
היסטוריה ראוי לחקור וללמד, אך למנהיגים המבקשים לפתור את הסכסוך מוטב להשאיר אותה להיסטוריונים ולהביט קדימה. שמעון פרס נהג לומר כי לא צריך ללמוד היסטוריה, ועמדתו נתפסה כתמוהה. גם כוונתו לא הייתה לקדם בורות, שכן את ההיסטוריה צריך להכיר, אלא לפתוח אפשרויות לעתיד. דוד בן־גוריון, שממנו למד פרס את המחשבה על הצורך להתנער מההיסטוריה, היה שקוע כל ימיו בסיפורי התנ"ך וההיסטוריה היהודית - אך כמנהיג, הוא גם ידע להתעלם ממנה כשצריך. כשבן־גוריון טבע את המושג "גרמניה אחרת", רבים ביקרו אותו על כך שהוא בעצם גורם להשכחת השואה ומוראותיה. כיום גרמניה היא אולי הידידה הטובה ביותר של ישראל באירופה, בין היתר בזכות העובדה שבן־גוריון היה מוכן להתקדם הלאה עם הסכם השילומים. ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו לקחים רבים. אחד מהם הוא שאנחנו חייבים גם את היכולת לדעת לשכוח.
