הזמן בין ועדת חקירה אחת שהשלימה את עבודתה, לחקר האסון במירון, לבין ועדה אחרת שלכאורה, לפחות, שוררת הסכמה בשאלת הצורך בהקמתה, לחקר 7 באוקטובר, מעורר כמה הרהורים על מוסד ועדת החקירה, ייעודה והיכולת להשיג את מטרותיה, ומידת התאמתו של החוק ושל התפיסה העומדת ביסודו למציאות העכשווית.
הציבור הישראלי רואה בוועדת חקירה טריבונל שתפקידו למצוא אשמים במחדלים או בכישלונות ולהוציא נגדם מסקנות אישיות. לקבוצות שונות בציבור זה יש דעה מוקדמת מי האשמים ומה צריכות להיות המסקנות, וכל דוח של ועדה יותיר אחריו מאוכזבים, כופרים, אדישים ומהללים שיפתחו נרטיבים משלהם בעד ונגד המסקנות. חוק ועדות החקירה, שנחקק בשנת 1968, קובע שתפקידה של ועדה הוא לברר את האמת במידת האפשר בעניין שיש בו חשיבות ציבורית מיוחדת. האמת אינה רק מטרה לשמה: ההתקרבות אליה הכרחית על מנת שהלקחים שיופקו מן האירוע הנחקר יהיו מבוססים על עובדות ולא על רכילות, ספינים וספקולציות.
חוק ועדות החקירה סובל משני חסרונות בסיסיים שמחייבים שינוי. בזמן שהוא חוקק היה משקל מכריע לאמת, אך בינתיים גדל והלך מספר האנשים שטוענים שאין אמת אחת, אלא קיימים נרטיבים שונים, ומתרבים הטוענים שאין אפשרות להכריע ביניהם. הפגם השני, והמעשי יותר, הוא שהחוק נותן מענה לאירועים מוגבלים בזמן, במקום ובהיקף, ואינו מתאים לחקירת סוגיות ממושכות, נרחבות ומקיפות.
דוגמה לאירוע מן הסוג הראשון, שבו ועדת חקירה היא פתרון הולם, היא האסון במירון. אפילו במקרה הנקודתי הזה נזקקה הוועדה ליותר משנתיים כדי להשלים את עבודתה, ובסופו של דבר נמנעה כמעט לגמרי מהמלצה על סנקציות אישיות כלפי מי מהמוזהרים. ועדת אגרנט חקרה אירוע גדול וממושך בהרבה הסתפקה בשנה ורבע, אבל פירשה פירוש מצמצם מאוד את סעיף 15 של החוק שאפשר לסיים את עבודתה בפרק זמן סביר.
דוגמה מובהקת לאירוע מן הסוג השני היא מלחמת יום הכיפורים, שאמנם לא נחקרה בשלמותה אבל גם חקירתה החלקית הצביעה במשתמע על חומרת הבעיה. משפטנים אולי יתקשו להודות בקוצר ידו של החוק, אבל אין שום אפשרות לחקור מלחמה שהרקע המוקדם שלה נמשך חודשים, שהיא עצמה נמשכה 18 יום, ושמעורבים בה שלוש מדינות ושלושה צבאות ועוד כמה “שחקנים”, במסגרת של כללי הפרוצדורה שמכתיב סעיף 15 - שמחייב להזהיר נחקר שהוועדה מעריכה שעלול להיפגע ממסקנותיה, לאפשר לו לקחת עורך דין שיסייע לו, לזמן עדים ולחקור אותם.
אירועי 7 באוקטובר - הביזיון הגדול ביותר שקרה לנו מאז ראשית המפעל הציוני - הם אירוע מן הסוג השני. היקף החומר הוא עצום, פי כמה ממה שכל ועדה קודמת נדרשה לעבור עליו. משך התקופה הנחקרת ארוך יותר ומגוון הנושאים רחב יותר ומורכב משלושה נושאים נפרדים. ועדה אחת לא תוכל להתמודד עם שלושתם, מה גם שאופי כל אחד מהם שונה מן האחרים. על פניו, תידרשנה לפחות שלוש ועדות מקבילות: אחת, “מדינית”, שתבחן את המדיניות הישראלית כלפי עזה או מה שמכונה בציבור “הקונספציה”. ועדה שנייה, “צבאית” שתחקור את קריסת צה”ל, את הרקע המודיעיני והמבצעי המוקדם שלה ואת אירועי אותו היום. הוועדה השלישית, “המנהלית”, תצטרך לחקור את אי־תפקודה של הממשלה לאחר אותו יום. מדובר בשלוש ועדות שונות עם יושבי ראש שונים וחברים שונים בכל אחת מהן. אם תמלאנה את ייעודן ותבררנה מה באמת קרה בכל אחד מן התחומים, הן תצטרכנה שלוש שנות עבודה לפחות, אם החוק ישונה לצורך החקירה הזו או לפחות יושעה סעיף 15. אם זה לא יקרה, הן לא תסיימנה את עבודתן גם בעשר שנים, ולכשתסתיימנה אותה המסקנות כבר לא יהיו רלוונטיות.
הסיכוי שכל זה יקרה קלוש עד אפסי. לכן, ועדת חקירה ממלכתית כנראה איננה הפתרון לאירוע בסדר גודל כזה, והכיוון צריך להיות קיום בחירות בהקדם. כבר היו תקדימים לבחירות בעתות מלחמה (ינואר 1949, אוקטובר 1969 ודצמבר 1973), והטיעון שלא הולכים לבחירות בעת מלחמה אינו מחזיק מים. הדבר הדחוף והחשוב ביותר הוא להחליף את הממשלה שהביאה עלינו את הביזיון הזה, בתקווה, מהולה בספק, שהבאה אחריה תוכל להוציאנו מהבוץ שבו אנו נתונים ולהוביל אותנו לעתיד טוב יותר מההווה. ניתוח העבר ייאלץ כנראה בלית ברירה להמתין להיסטוריונים, שזמנם אינו מוגבל.
פרופ' יואב גלבר הוא היסטוריון ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה. הוא שימש כעוזר מדעי לוועדת אגרנט בשנים 1975-1973, ושימש כחבר לתקופה קצרה בוועדת החקירה על רצח ארלוזורוב ב־1982
