"תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ/ תֵּן לָהֶם הֱיֵה חָפְשִׁי/ אֵלּוּ תִּכָּנֵסְנָה בְּךָ תָּבֹאנָה פְּנִימָה.../ יְחוֹלְלוּ בְּךָ אוֹתָהּ חֲוָיָה/ תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ/ אֵלֶּה תַּעֲשֶׂינָה בְּךָ כִּרְצוֹנָן.../ כִּי הֵן דָּבָר אוֹתוֹ תַּעֲשֶׂינָה/ תֵּן מִין חַיִּים אוֹתוֹ תַּעֲשֶׂינָה". לדידה של יונה וולך, יחסים בין פרטנר פעיל (מילים) ופרטנר סביל (קורא מתמסר) מחוללים [בוראים] חוויה. המילים "עושות דבר" והן גם "עושות... אותו" — את הקורא. 'שיר בורא קורא', כשם הספר שלפנינו. וולפגנג אִיזֶר, תיאורטיקן של קריאה, כתב: "כינון המשמעות מושג במלואו כאשר קורה משהו לקורא. כינון המשמעות וכינון הסובייקט הקורא הן, לכן, פעולות אשר יש ביניהן יחסי גומלין".
גם לפרופ' רות קרטון־בלום "קורה משהו" כשהיא קוראת שירה, שכן, היא מרבה לנקוט חיוויים בגוף ראשון: "השירה העברית־ישראלית עיצבה אותי והייתה כוח מחולל בחיי", "פלא העברית משך אותי מאז ומתמיד אל השירה", "כישף אותי מנעוריי". לשונה המסאית פיוטית, ציורית ומדויקת. מבטה חודר כקרן רנטגן לגוף השירי ומאבחן את הגרעין הפנימי (או את ההפרעה) שלו: האלכסון הוא "מח העצמות של לשונו השירית" של אבות ישורון; "הירושה האדיפלית" ושיבוש המגדר הם לב העניין אצל נורית זרחי; המחיקות, "הלוח הריק" ו"האני החלול" הם ביסוד השירה המאוחרת של דן פגיס; "היצר הפוטוריסטי" שליט בשירת דוד אבידן; "רחיפה בגובה נמוך... כעמדה אתית, פיכחון נטול אשליה" בשירה המאוחרת של רביקוביץ'; נוסחים מספר קהלת כמנטרה אקזיסטנציאלית בשירת נתן זך, ועוד. מסותיה קורנות אהבת שירה, ולכן גם לקורא.ת שלה קורה משהו.
"השירה, על ריבוי פניה וקולותיה, היא מן ההישגים המפוארים של התרבות שנוצרה כאן מאז קום המדינה", קובעת המחברת, ומשקיפה מנקודת התצפית של סוף הרבע הראשון למאה ה־21 אל נופה של המאה הקודמת. הקריאה בספר היא טיול בין פסגותיה הנישאות של השירה הישראלית, אלה שהפכו כבר לקלסיקה. השירים והציטוטים, כשלעצמם, מהווים אנתולוגית־שירה מפעימה. (וגם כריכת הספר מרהיבה: ציור של ליליאן קלאפיש, חדר ובו שולחן, כיסא, מנורה וחלון כמטונימיה למשורר). המסות שבכרך מייצגות חלקים מתרומותיה הרבות והחשובות של קרטון־בלום למחקר השירה הישראלית.
נושאים רבים עוברים כחוט השני בין שלושת חלקי הכרך: "דיוקנאות", "סוגים וסוגיות" ו"צדודיות". כל מסה עומדת בפני עצמה, אך יחד הן חוברות לשלם אורגני ורב־קולי. נושא עקרוני הוא הקשר ההיסטורי ("גנטי") בין העברית העתיקה לבין העברית של השירה. בעיני המחברת השירה העברית היא כעין 'פָּלִימְפְּסֵסְט' — קלף שכתובים עליו מספר רבדים. ויש שרובד ישן נמחק מפני חדש, ויש שרובד ישן מבצבץ מבעד לחדש: "רבדיו הרב־זמניים [של הטקסט] נוכחים ומופעלים בו בו־זמנית". לשון השירה החדשה נושאת גֶנִים של "קדושה ועתיקות", ודומה היא ל"נוסע עתיק שהתגנב לספינה חדשה". מילים מקראיות עדיין "מהבהבות" אפילו בעברית המדוברת (זו שאבות ישורון היטיב לקרוא לה "תֵּלאֲביבְרִית"). התחככות הניב הקדום בלשון ההווה מולידה "התפוצצויות קטנות של יופי". (ובניגוד לקרטון־בלום, התריע, כזכור, גרשום שלום מפני העוצמות הדתיות־אפוקליפטיות החבויות בעברית החילונית, שהן בבחינת פצצה מתקתקת העלולה לפוצץ מבפנים את המפעל הציוני־חילוני).
קשורה לקדמות השפה גם ה"שורשיות" שלה. חומר הגלם הלשוני שלה, השורש התלת־עיצורי, נחשף במיוחד בכתיב השירי המנוקד, ומעשיר בפוטנציאלים הסמנטיים שלו את המארג הפרשני. "הלשון השירית ממחיזה שוב ושוב, לעיתים על כורחה, את המשקעים המיתיים הקדומים", אומרת קרטון־בלום, ואלה מהדהדים בתוך "תיבת התהודה של הקתדרלה העברית".
עניין השורש בולט במיוחד במסה המבריקה על שירת אבות ישורון המאוחרת. הכתיב החסר־חסר (ללא אימות קריאה) שאימץ המשורר בעשור האחרון לחייו, חשף לעין את עיצורי השורש. המסה פותחת במילים אלה: "אני זוכרת את הקריאה הראשונה שלי ואת הקושי שהיא עוררה בי... ההזרה וההפרעה שישורון חולל בעברית הכתובה ערערו אותי כקוראת". לעיניה בלטה במיוחד "הצורה האיקונית" של תנועת הקֻבֻּץ האלכסונית. בציטוטיה מראיונות שנתן ישורון היא מוכיחה שהכתיב המיוחד לא היה בגדר מניירה אקסצנטרית אלא נבע משורש נפשו של המשורר: "אני גדלתי הצידה... גדלתי באלכסון"; "שפת האדמה היא שפת השורשים. אין שפה אחרת"; "אני רוצה שהמילה תהיה חִירְבֶּה של לשון".
השיר "בִּי, בְּמִילָתִי שֶׁלִּי" (שכתב ישורון ביום הולדתו) הוא שיר אקזמפלרי הקושר את ברית הַמִּילָה שלו (כריתת העורלה: "וּבִהְיוֹת אֲנִי בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים/ הֹרִידֻ לִי שָׁם אֵיזֶה וָו") וברית הַמִּלָּה שלו (השינוי שהטיל בכתיב: "הֹרדְתִּי אֶת הַוָו/ והרמתי את האף"). בהמשך השיר יבחר ישורון להזדהות עם הבן הדחוי ישמעאל והאם המגורשת הגר, בצטטו את דברי המלאך החש להצילם במדבר: "החזיקי ידך על חזה הנער, כי שמע אלהים את קול הנער, כי לגוי גדול אשימנו". המהפך הדקדוקי היה לישורון למנוף יצירתי, והרים את קרנו ממשורר שולי יחסית למשורר חשוב.
סיפור העקדה נידון בלא מעט מסות בכרך זה (בהמשך לספרה של קרטון־בלום 'סיפור כמאכלת', 2013). "מצאתי", היא כותבת, "שהתמודדות עם הסיפור העתיק יכולה לשמש נייר לקמוס יעיל לבחינת התמורות והתנודות שחלות בתולדות השירה הישראלית". היא מבחינה כי החל משנות ה־70 למאה שעברה מתגבר הזרם של שירי עקדה, ובהם שירי משוררות, שירים שבמרכזן נשים (שרה, הגר) וכן שירה פוליטית. בשירו של רוני סומק 'עקדת שרה', שרה היא אם שכולה. היא עקודה ב"זיכרון הקשור כמו חבל" שעליו תלויים חיי בנה "כאלו היו מדי חאקי". בשיר אחר, 'אברהם בדרך לעקדה', אברהם הוא מחבל (מוסלמי? יהודי?) ש"חגורת נפץ מתקתקת/ על גופו המפוחד" והוא עושה את דרכו "אל ההר והמזבח". הצלתו מעקדת עצמו מתרחשת כש"רגע לפני הפיצוץ/ הזכיר לו אלוהים שיש/ אלוהים". לעומת השירים הפוליטיים והזועמים (בין היתר, של מאיר ויזלטיר ויצחק לאור) סומק מספר את העקדה "עם כיוון השיער" ומציל את אברהם. קרטון־בלום מזהה כאן את האיכות ה"אתית" וה"מרפאת" של שירת סומק.
אחד המדהימים שבשירי העקדה שכתבו משוררות הוא 'אברהימון הנורא' של נורית זרחי. במרכז השיר אורגיה פגאנית שבה מיטשטשים הגבולות בין הנשי והגברי, ההורי והילדי. (וזכור גם שירה המצוטט 'והיא יוסף'). במקביל, מתרחשים בשיר שיבושי לשון רדיקליים. הדוברת "משחקת במיטתה" עם שני "אחיה", אברהימון ו"לוטי" (שאזכורו גורר מעשי סדום וגילוי עריות). אך לפתע הופך האב "המשחק" לאב נורא המל את הילדה ("נחתך לי בבטן") ומאיים להורגה. המשוררת משחקת בארכיטיפים המקראיים והוזה באמצעותם פנטזיה של משפחה. פצע ילדותה של נורית זרחי הוא התייתמותה המוקדמת מאביה, הסופר ישראל זרחי ("אתה המקליד לי במוח את תולדותי"). קרטון־בלום קובעת כי גם כמשוררת אין לזרחי אב או אם בספרות בעברית, והיא מצביעה על שייקספיר, שזרחי התמודדה בכתיבתה עם מחזותיו, כאחד האבות הספרותיים המאומצים שלה.
אחדות מן המסות נוגעות במשוררים שתפנית סגנונית חלה בכתיבתם בגיל מאוחר. המסה 'המוות כמשמר החיים' מתמקדת בשירתו של דן פגיס, אשר החל מהקובץ 'גלגול' (1970) פנה מן האסתטיציזם הלירי של שירתו המוקדמת אל משלב דיבורי (שרווח כבר מזמן אצל בני דורו), ובשנות חייו האחרונות פנה אף לשירה בפרוזה. הסגנון החדש של פגיס, שהיה מטונימי, רדוקטיבי, ובעיקר אירוני, הוא שאיפשר לו גילוי — וכיסוי — של עצמו כשריד השואה. ה"אני" שלו מבקש להמית את הנפש ולמחוק את הזיכרון כדי שהגוף ימשיך לחיות; הוא שואף להיות "לוח ריק", "אדם חלול". קרטון־בלום מזהה כי מה שמחולל בשיריו את פרדוקס החי־המת, הוא המשלב הלשוני הקר והניטרלי. השיר 'איך מתקינים' הוא שורת הוראות טכניות ליצירת מסכת מוות. אך אין זו מסכה לשימור פני המת, אלא מסכה להסתרת פני החי. מה שמפעיל את הגוף החי, נטול הנפש והזיכרון, הוא מערכת תכנות של מוח־רובוט. קרטון־בלום מסכמת את דיונה בדן פגיס בהבחנה כבדת־משמעות: "פגיס העניק למגמת הצמצום ולאנטי־הרואיות של השירה הישראלית, את הצידוק ההיסטורי המשכנע שלה".
ההתבוננות אינה רק במשורר.ת היחיד.ה אלא בהביטט השירה המכיל בזמן ובמקום אחד דורות שונים וסגנונות שונים הפועלים אלה על אלה. משוררים צעירים המושפעים ממבוגרים, וגם להפך. עניינה הוא בייחוד במקרים שבהם משוררים ותיקים שינו את טעמם בעקבות צעירים מהם. קובצי השירה הראשונים של אבידן, עמיחי, זך ורביקוביץ (שיצאו בין 1955־1965) שינו את ציפיות הקוראים, ובעקבותיהם פירסמו משוררים מבוגרים כשלונסקי, גולדברג ואלתרמן (בשנים 1965־1972) קבצים חדשניים שבהם נענו לאתגרים הפואטיים החדשים.
זכורה במיוחד התקפתו הגלויה של נתן זך על שירת אלתרמן, ובמיוחד על המוזיקה המכנית שלה ש"קול האדם המדבר" נעדר ממנה. 'חגיגת קיץ' (שקרטון־בלום כבר נדרשה אליה בספרה 'הלץ והצל', 1994) היא התשובה הניצחת של אלתרמן המאוחר לזך. ביצירת פרוזה זו המשובצת בקטעי שירה (בדומה למקאמות מימי הביניים), אלתרמן מוכיח שהוא יודע 'לדבר פרוזה' וקשוב לדיבור החי. לצד התמורה הסגנונית מודגשת האחריות המוסרית שהמשורר נוטל על עצמו ביצירה זו. קרטון־בלום מגלה לנו שאלתרמן היה הראשון ממקורבי הממסד שקיטרג על מדיניות עלייתם וקליטתם של עולי צפון אפריקה, ולא רק ב'טור השביעי', אלא דווקא ביצירה ספרותית קרנבלית־בורלסקית שהעיקרון המוסרי שולט בה. את העלילה מתדלקים שני מרדפים: אחד, אחרי סרסור אשכנזי המאיים לחטוף נערה מזרחית לזנות, והשני - חיפוש אחר גביע יקר שאבד, ונמצא. (גרסה מקומית לאגדות האירופיות על חיפוש "גביע קדוש", השבתו לבעליו והשבת הצדק על כנו). חידושה המקורי של רות קרטון־בלום הוא שיוכה המשכנע של 'חגיגת קיץ' (בעקבות המבקר הרוסי מיכאיל בחטין) לז'אנר העתיק של ה'מניפאה' הרומית.
ספרה של רות קרטון־בלום בא מאהבת השירה, והוא עצמו מנחת־אהבה מהנה ומאלפת למשוררים, למקצועני שירה, לאוהביה ולחובביה. •
שיר בורא קורא: מסות על השירה העברית־הישראלית // רות קרטון־בלום } הקיבוץ המאוחד } 324 עמ'
