הן מביטות בך מכל פינה. משלטי הענק שהכינו המשפחות. ממסכי הטלפונים של ההורים. מהחולצות שעליהן הדפיסו את קלסתר פניהן הצעירות. פנים של נערות שכל עתידן לפניהן. במדים או על אזרחי. בשיער גולש או ברעמת תלתלים. והזמן יחלוף, והחודשים יהפכו לשנים, אבל הן יישארו בנות 19 או 20. והמקום המקולל הזה, והיום הארור ההוא, יישארו צרובים בליבם ובבשרם של האמהות והאבות, של האחים והאחיות, של הסבים והסבתות, של החברים והחברות.
מוצב נחל עוז, 7 באוקטובר 2023.
וכמו תמונותיהן המחויכות ומלאות האופטימיות, כך גם תמונת הנוף שבו התקיימה שלשום הצעדה לזכרן. טור ארוך מתפתל בשביל שבין עלומים לצומת סעד. שמיים בהירים של בוקר חורפי נעים. שדות חיטה מאופק לאופק. בקרוב יבשילו השיבולים ויגיע זמן קציר. "אני רואה את כל הירוק הזה ועצוב לי שהדר לא הספיקה לחוות את התקופה היפה הזאת בעוטף", אומרת אילנית, אמה של התצפיתנית הדר מרים כהן ז"ל.
ורק האנדרטה הצנועה שמשקיפה אל גיא ההריגה היא תזכורת למה שאירע כאן. "אתר הנצחה לזכרם של חיילי וחיילות חיל הגנת הגבולות אשר נפלו בקרב בבסיס נחל עוז".
ההורים אינם זקוקים לתזכורת. הם זקוקים לנחמה. וזו ממאנת להגיע. "הדר נהרגה במיגונית שלא מיגנה, בצבא ההגנה שלא הגן", אומר אביה, יגאל. ואמה מוסיפה: "חיכינו בסבלנות בגלל הלחימה אבל אי־אפשר לחכות יותר. כל מי שאחראי למחדל צריך לתת את הדין. אחרי האסון אחיינית של יגאל התגייסה. אמרתי לה: 'בשביל מה את מתגייסת? הצבא לא שווה את זה. הפוליטיקאים לא שווים את זה'. מצד שני, אנחנו חיים פה במדינה, ואם כבר לעשות שירות, אז שיהיה משמעותי".
ארוכה שורת הנופלות והנופלים, וכל אחד מהם הוא הבטחה שלא מומשה. למשל אושר שמחה ברזילי ז"ל, סמב"צית בנחל עוז. "כבר בתיכון למדה את חקר המוח במכון דוידסון; חלמה להיות מנתחת מוח. התנדבה במד"א, ניגנה בפסנתר וגיטרה", מספר אביה, ליאור. "עוד יחקרו לעומק את המחדל הנורא, אבל כרגע אני מעדיף לתעל את הכאב כדי להנציח את אושר ולהעלות על נס את ההישגיות ואת הערכים שלה. ילדה שחיה 19 שנה ודחסה לתוכן חיים שלמים".
כמה לוחמים של יחידת רוכב שמיים מאזינים לשיחה. ליאור פונה אליהם: "אני מצדיע לכל חייל וחייל. בעזרת השם, תחזרו בריאים הביתה. ההורים שלכם אוהבים אתכם ודואגים לכם מאוד. אני אדם דתי, ואין לכם מושג כמה מתפללים למענכם בבתי הכנסת. עם ישראל מאוחד ועומד מאחוריכם".
הלוחמים האלה הם חבריה ליחידה של סרן עדן נימרי ז"ל, מפקדת צוות רוכב שמיים. "אנחנו כאן כדי שאף אחד לא ישכח את מה שעדן עשתה", אומרת אמה שרון. "איך יצאה עם נשק, בלי אפוד מגן, בפיג'מה בלבד, ונלחמה בגבורה במפלצות חמאס. חלק מהחיילות שהיו במיגונית ניצלו בזכותה. היינו רוצים שהבנות האלה ידברו איתנו, יבקרו אותנו, יחבקו אותנו".
הדר, אחותה הגדולה של עדן, מתקשה עדיין לעכל את האובדן. "כשאני עומדת כאן, מול נחל עוז, אני מרגישה כאילו עוד רגע עדן תופיע ויתברר שהכל היה חלום רע. אני אומרת לעצמי: 'למה אני צריכה לצעוד לזכר אחותי? הרי עוד רגע נתראה'. אבל זה לא יקרה".
חבורת צעירים עוברת בשביל. ידו של אחד מהם חבושה. זהו נתנאל קלה, לוחם בגדוד 13 של גולני, שנפצע קשה בקרב על נחל עוז. "מחבל שיחרר צרור ושני כדורים פגעו לי ביד ועוד אחד באגן", הוא מספר. "רק אחרי ארבע שעות חילצו אותנו, וכל הזמן הזה החובש הפלוגתי יוני דוידוביץ' טיפל בי". נתנאל פונה במסוק להדסה עין כרם ורק לאחרונה סיים את השיקום בשיבא. עכשיו הוא כאן, צועד לזכר 18 חבריו לפלוגת "זאבי הדממה" שנפלו באותו יום.
בין הצועדים משפחותיהם של שבעת הבלונאים שנהרגו. אחד מהם הוא סמ"ר נטע בר עם ז"ל, מפקד צוות בלון תצפית. "אנחנו כבר במרץ, החיים נמשכים, אבל אני עדיין תקועה באוקטובר", אומרת אחותו הקטנה, יערה. בקרוב תתחיל שנת שירות ואחר כך תתגייס לצה"ל. "אני רוצה להיות לוחמת עוקץ", היא אומרת.
"חתמנו לה על הסכמה שתלך למיונים", מספר האב השכול, ליעד. "כשיבוא יום החתימה הסופית, אני מקווה שנעמוד בלחץ הנפשי ונאפשר לה להגשים את עצמה. ככה חינכנו את הילדים שלנו".
בשביל רוב הישראלים, החיים אכן ממשיכים. בזמן ש־134 חטופים וחטופות עדיין בשבי, חיילי צה"ל עדיין נלחמים בעזה ותושבי העוטף וגבול הצפון עדיין מפונים מבתיהם, נדמה שכל השאר מתחילים לחזור לשגרה. מבחינת ברק, אחיה של הסמב"צית שיראל חיים פור ז"ל, זה תהליך טבעי ונורמלי. "הרי אם לא נפגעת ישירות, אתה לא תבין את זה אף פעם. אנחנו צועדים היום כדי להנציח את שיראל ברוח המשפט: 'כל עוד זוכרים אותי, אני חיה'".
בתום הצעדה נערך טקס זיכרון. כשקצינת הנפגעים של חיל הגנת הגבולות הזמינה את מג"ד 414 לשאת נאום, התפרץ לעברו אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל. "לא, לא, לא!!! אתה לא תגיד מילה! אתה אחד האנשים שאחראים לאסון הזה. הבנות נשרפו בגללך. ארדוף אותך עד יומך האחרון! אתה לא ראוי ללבוש מדים!"
"הוא צודק!" צעקה מישהי מהקהל, אבל היו הורים שלא הרגישו בנוח עם הסיטואציה. חשוב לציין כי מפקד הגדוד סא"ל אופיר אברם נכנס לתפקידו שלושה שבועות בלבד לפני 7 באוקטובר. "המלחמה הבאה לפנינו", הזהיר בטקס החלפת הפיקוד.
ארז, אביה של נועה פרייס ז"ל, נאם בשם המשפחות. "אני מדמיין שנועה והחברות שלה נמצאות איתנו, רואות אותנו, שמחות שהן לא היו צריכות ללכת את כל זה ברגל", אמר ופנה להנהגה: "אנו קוראים להקמה של ועדת חקירה ממלכתית ולמיצוי הדין עם האחראים למחדל הנורא. וכפי שאמר מפקד אוגדה 98: עליכם להיות ראויים ללוחמים וללוחמות שקיפחו את חייהם".
ארז, אביה של נועה פרייס ז"ל, נאם בשם המשפחות: "אני מדמיין שנועה והחברות שלה נמצאות איתנו, רואות אותנו, שמחות שהן לא היו צריכות ללכת את כל זה ברגל"
