מי שלא מבין מאין נובעת התפרצותו של תת־אלוף דן גולדפוס, לא הבין מה עבר על הצבא בשנה האחרונה. עד כמה השתנתה האמנה הבלתי כתובה בין הצבא לדרג המדיני מעליו, ועד כמה האמנה הכתובה של יחסי צבא־מדינה לא יכולה יותר להיות מה שהייתה. התהליך התחיל הרבה לפני 7 באוקטובר. עשרה חודשים קודם.
אף דור מפקדים לא נדרש לעמוד במה שנחת על כתפי חבורת המפקדים המעולה שמובילה היום את הלחימה, עוד הרבה לפני הלם הכישלון של השבת ההיא. המשימה להרחיק את הצבא ולשמור עליו מלהיסחף אל תוך מלחמת האזרחים הווירטואלית שהתחוללה כאן - עם משבר המילואים, ואווירת השיסוי הפוליטי בעקבותיו - לא הוטלה על אף דור מפקדים קודם.
זה לא שמחאת אנשי מילואים היא תופעה חדשה. היא לא נולדה במהפכה המשפטית. במלחמת לבנון הראשונה היו לה גילויים בוטים מתוך השטח, וממש בשולי הלחימה. גם בהפגנות לאחר מלחמת יום כיפור בלטו אנשי מילואים. אבל אף פעם לא קראו למילואימניקים "בוגדים" ולא דרשו לכלוא אותם. אף פעם לא השתלחו כך חברי כנסת משתמטי גיוס בטייסי המילואים שטסים עכשיו בסוריה ובלבנון, ובאנשי היחידות המיוחדות שלוחמים בתוך מנהרות חמאס בעזה.
צריך להכיר את עומק המעורבות ואת הקריטיות של מתנדבי המילואים בהוויה המבצעית היום־יומית של צה"ל, כדי להבין שתקפו בכך בעצם את הצבא עצמו, ובמיוחד את המפקדים שמובילים אותו בשעה זו, שנדרשו להיות החישוקים ששומרים את החבית מלהתבקע. לא במקרה היה זה שר הביטחון יואב גלנט שהתייצב ראשון לעצור את הטירוף המשתולל.
ואז הגיע הלם האסון של 7 באוקטובר. אף צמרת פיקוד בכל מלחמות ישראל לא נדרשה להתעשת מכשל נורא כל כך, ולחזור ללחום בתחושת אשמה קשה כזו. איש מהם לא ניסה לחמוק מאחריות, למרות שזו נמשכת אחורה גם לקודמיהם. זה קרה להם, במשמרת שלהם - אבל גם במשמרת של הדרג האזרחי, שדובריו ממשיכים להשתלח בהם.
והנה, בכל הטלטלה הזו, איש לא עירער על כפיפות הצבא לדרג האזרחי. על החלק הזה באמנה אין ולא היו עוררין. אבל כפיפות אין פירושה שלצבא אין זכות דיבור: בשייטת, היחידה שבה צמח גולדפוס, הדובר בתחקיר מבצעי מצביע קודם כל על שגיאותיו שלו - רק אחר כך מתייחס לשגיאות אחרים, כולל מפקדים. זה הדי־אן־אי גם בחיל האוויר וביחידות מיוחדות אחרות. וזה בדיוק מה שהוא עשה.
אף מלחמה בעבר לא מתקרבת בעוצמתה לחמשת חודשי הלחימה האינטנסיביים שלוחם הדור הנוכחי, על חייליו בסדיר ומילואים ועל מפקדי השדה שלו, בכל הדרגים. אבל אין מקבילה בעבר גם לפער מרתיח הדם בין לכידות המטרה של הלוחמים בחזית למשתה בלשאצר המתנהל במקביל בעורף הפוליטי. בין עוצמת האש ורצף העומס שבהם נדרשים הלוחמים לעמוד, למול הצביעות והפניית הכתף של נבחרי ציבור הפוטרים משירות שלוש אוגדות פוטנציאליות של אברכים, ממש באותה שעה.
מה שהקפיץ את מי שהזדעזעו מדבריו של גולדפוס הוא עצם העובדה שהוא התייצב לתבוע משהו מהדרג הפוליטי שמעליו. האין זה קצת פאבלובי? הוא לא מקארתור שמאיים על טרומן. מה שהוא תבע מהדרג הפוליטי היה בדיוק מה שהם דורשים ממנו - להיות החישוק שמחזיק את החבית. להיות ראויים לנכונות ולקורבנות. לוודא שלא חוזרים למהומות 6 באוקטובר. להתעלות. בכך אין שום ערעור או חוסר תקינות באשר ליחסי מדינה־צבא. אם יש להעיר לו על משהו, זה אולי על הסגנון הצבאי של "תכניסו טוב־טוב לראש". אבל רבים מחברי הקואליציה, שחלקם גם לא שירתו מעולם, השתלחו בחייליו ובטייסי המילואים בסגנון מחפיר פי כמה.
כמו דברים רבים אחרים לאחר 7 באוקטובר, גם "הנימוס" החד־צדדי שהצבא היה מחויב לו, כביטוי לכפיפותו לדרג האזרחי, הולך להשתנות. אי־אפשר במדינה דמוקרטית, במיוחד במצבה הייחודי של ישראל, גם להתגולל על מפקדי הצבא ולוחמיו וגם לדרוש מהם לספוג בשקט ולהילחם. הם משרתי ציבור לא פחות מהפוליטיקאים שמשתלחים בהם. רק שאצלם אלו החיים על הכף, לא הכיסא. ונכון, הם משרתים מבחירה, ובהרבה מובנים מתוך התנדבות. אך דווקא משום כך, ככל שמה שיש להם לומר לשולחיהם נקי מזיהום פוליטי - מגיע להם שישמעו גם אותם.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל־הים וכמנכ"ל רפאל
