ב־7 באוקטובר, כאשר הטלפון של בננו היקר איתי חן לא צילצל, יצאנו למסע הקשה והארוך של חיינו. ידענו עליות של תקווה ומורדות של ייאוש, אך לא ויתרנו אפילו לרגע. התפללנו שאיתי ישוב אלינו משבי חמאס בריא ושלם.
אמו חגית ואני חצינו יבשות בתקווה שמנהיגי העולם החופשי יעזרו לנו להוציא את יקירנו לחופשי. עברנו מתחנת הבית הלבן בוושינגטון לתחנת הבונדסטג בברלין, והגענו לדוחא בירת קטאר. המסע לא הסתיים גם עם קבלת הבשורה הנוראה מכל, שאיתי שלנו נהרג בקרב גבורה על הגנת עוטף עזה, לצידם של חבריו לנשק מצוות פרץ. מפלצות חמאס לקחו בשבי את גופתו והפכו את זכותנו להביא את בננו לקבורה כקלף מיקוח בלוחמה הפסיכולוגית מול ממשלת ישראל.
המסע שלנו לא תם. נשבענו לאיתי כי נביא אותו למנוחת עולמים בלוויה צבאית, כפי שמגיע לגיבור ישראל. לאחר מכן נשב עליו שבעה, ונתאבל עליו כמנהג העם היהודי. המסע שלנו לא ייתם עד אשר מדינת ישראל תמלא את חובתה לאיתי ולמשפחתנו ותחזיר לנו אותו, ביחד עם גופותיהם של שאר החיילים והאזרחים המוחזקים בעזה. לא ננוח עד אשר אחרון החטופים והחטופות יוחזרו לחיק יקיריהם.
