תחושת חוסר נוחות עולה מהתשדיר החדש של מטה החטופים, בו נערך משאל רחוב עם ישראלים מזדמנים שמסבירים מדוע ממשלת ישראל צריכה לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה. התחושה היא כמו בסרטוני טיקטוק זולים, בהם שואלים ישראלים שאלות שונות ומשונות למטרות לייקים. אבל כנראה שאין ברירה, צריך לשכנע ציבור גדול בישראל שחובה להחזיר את החטופים הביתה עכשיו. אולי החטופים כבר לא בקונצנזוס, וצריך להזכיר שהם קיימים רגע לפני המהדורה המרכזית. אין ברירה אחרת. אולי רמת ההפקה נמוכה בכוונה, כדי ליצור אותנטיות.
כששומעים את הראיון שערך שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ל"שש עם", מבינים למה מטה החטופים חייב לעשות קמפיין אגרסיבי במיוחד, לעורר כמה שיותר סערות. השר המכובד משוכנע שבכלל לא צריך לדבר עם חמאס, שאין בזה תועלת, שרק אם נראה לו שאנחנו חזקים הוא יתקפל. אם רק היה עוד לחץ צבאי כפי שסמוטריץ' מבקש, אם רק היו מקשיבים לגאון היחיד בדורו, אז יחיא סינוואר היה מחזיר את כל החטופים בלי לבקש תמורה.
טובי החוקרים בעולם לא פיצחו עד הסוף מדוע פסיכופתים כמו סינוואר מתנהגים כפי שהם מתנהגים, אבל סמוטריץ' יודע היטב איך לנהל איתו מו"מ וגם איך להכניע אותו. כמה חבל שגאון אסטרטגי כזה מבוזבז במשרד האוצר. טיפת צניעות אין לו. וכשאלה הקולות בממשלה החכמה שלנו, אז אין ברירה – צריך לפנות לציבור כמו שפונים לבני נוער ברשתות החברתיות. ממש לשכנע אותם שפדיון שבויים זה דבר חשוב.
היה זה סמוטריץ' שאמר שהחזרת החטופים "זה לא הדבר הכי חשוב", ואז הסביר בפוסט מטרחן בפייסבוק שהוא לא התכוון לזה. רמת הטיעונים הלוגיים בפוסט לא הייתה גבוהה במיוחד, כמו בראיון שלו אמש: חזרה על סיסמאות נבובות שאין להן ממש קשר למציאות. הוא מכיר את סינוואר הכי טוב, הוא יודע הכל, לזחיחות אין גבול.
אתמול בבוקר קמנו לשלטים עם תמונתו של העצור המינהלי אריאל דנינו והכיתוב "מחזירים אותו הביתה עכשיו", באותה שפה עיצובית של מטה החטופים. האנשים שתלו את השלט הזה איבדו את הבושה, אין להם מעצורים, לא אכפת להם לדרוך על המדינה בשביל המטרות ההזויות שלהם. לקחו את השפה העיצובית, השתמשו בסיסמה, ועשו מכל זה הטרלה צינית מעוררת בחילה. ברור שאין כבר ברירה אלא לפנות לציבור באמצעים לא קונבנציונליים כמו תשדיר לפני החדשות. כאילו זו פרסומת למשקה מוגז או לטלפון סלולרי.
אם החטופים לא יחזרו הביתה, זה יהיה חורבן מוסרי. אפשר כבר לסגור פה הכל ולכבות את האור.
בקטנה
ההימור של נטפליקס על הראפר וינס סטייפלס התברר כבינגו. "המופע של וינס סטייפלס", סדרה שהיא לא בדיוק "אטלנטה" ולא בדיוק "דייב", אלא ערבוב בין כמה ז'אנרים – היא פשוט סדרה מצחיקה מאוד והראפר מתגלה גם כשחקן מעולה וכותב לא רע בכלל. הסדרה מאוד קצרה אך מספקת בידור קרוב למושלם: הרבה יותר טוב מכל מיני סדרות ריאליטי "מותאמות למצב".
