חולצות, נעליים, גיטרות, תיקים, צעיפים, שרשראות ותמונות. רצפת הכנסת התמלאה אתמול בחפצים של נרצחי המסיבות ברעים כחלק ממיצג שנערך במסגרת השדולה לזכר הנרצחים, ביוזמתם של חברי הכנסת קארין אלהרר, אפרת רייטן ויצחק פינדרוס.
"התבקשנו להביא חפץ, אז הבאתי איתי שרשרת מתכת כבדה שמעולם לא ירדה מצווארו של קשת", אמרה בדיון נטליה, אמו של קשת קסרוטי ז״ל. "קיבלתי אותה עם שאר חפציו האחרונים מלהב 433 מגואלת בדם הקדוש של בני. זכיתי לגדל מלאך במשך 21 שנה. 7 באוקטובר הוא אחד מאירועי הטרור הגדולים בעולם כולו, והגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל מיום היווסדה. מחויבותנו יחד איתכם לעשות הכל בכדי שלעולם לא ישכחו את זוועות היום הזה".
בדבריה הדגישה קסרוטי שהמדינה צריכה לקחת אחריות על הנצחת הנרצחים. "הם לא סגדו לבודהא. הם סגדו לחיים, לאהבה, למוזיקה - ואת כל זה חובה להנציח. על המדינה לערב ולשתף, להתייעץ ולהקים יחד איתנו מערך הנצחה. לאנשי העוטף יש מינהלת תקומה, לנו ההורים ובני המשפחות אין שום גוף שמאגד ומאחד אותנו. בשביעי בכל חודש, כבר שלושה חודשים, אנו מקיימים טקס או צעדה לזכרם. זה לא בגולן או בערבה, זה בדרך כלל פה בירושלים או בתל־אביב. ולמעט קארין אלהרר ואפרת רייטן איש מהכנסת לא טרח לבוא. לא טרח להטות אוזן ולחבק את בני המשפחות השבורות".
במהלך הדיון הסבירה ח"כ קארין אלהרר שמטרת המיצג הייתה לנסות ולהעביר את הזעזוע, את החיים שהיו ושאינם עוד ואת הכאוס שנשאר אחרי: ״התכנסנו כאן היום כדי להנציח את זכרם של הנרצחים והנרצחות במסיבות ברעים בטבח 7 באוקטובר. 399 נפשות שרק רצו לרקוד וחייהם נגדעו באכזריות בידי הרוע בהתגלמותו. מטרת השדולה היא לפעול להנצחה ראויה ורשמית מטעם המדינה, שתכבד את יקיריכם ותהיה הולמת לגודל הטרגדיה".
"אנחנו כאן כדי לנסות לקחת חלק מהכאב שלכם", הוסיפה ח"כ אפרת רייטן. "אנחנו חלק מכם, נפעל ונאבק עבורכם בוועדות חקירה, בהנצחה, בפיצויים, ונעשה הכל כדי שאסונות כאלו לא יחזרו. מדינת ישראל צריכה למנוע אסונות, אבל לא פחות חשוב גם לדעת להתייצב וללוות את נפגעי האסונות, את המשפחות, כדי לסייע להם לעבור את הטרגדיות הקשות האלו".
אורין גנץ, אמה של עדן זכריה ז"ל שנחטפה ונרצחה בשבי חמאס, דיברה גם היא בדיון. "מאז ההלוויה של הבת שלי אני עושה לילות כימים כדי להנציח את הבת שלי ואת שאר הנרצחים כי מגיע להם שינציחו אותם. עד 12.12 היינו משפחה של חטופה. היחס אלינו היה בלתי רגיל, אבל מאז שהסטטוס השתנה והפכנו למשפחה שכולה, היחס אלינו לצערי השתנה. נשארנו כמעט לבד במערכה, עם מעט האנשים שהמשיכו איתנו את הדרך".
