מדי שבת, מאז השבת הארורה של 7 באוקטובר, אני מוסיפה לשולחן השבת שלי זוג פמוטים ומדליקה בהם נרות שבת נוספים. אלה נרות השבת של נעמה לוי, שנמצאת בשבי חמאס.
את נעמה לא זכיתי להכיר, אבל נפשי נקשרה בנפשה. כל יום בתפילת הבוקר אני מתחננת לבורא עולם שיחזיר את נעמה ואת כל החטופים והחטופות הביתה. אני חושבת עליה רגע לפני השינה. משוחחת איתה בדמיון, שולחת לה את כל האנרגיות שיש לי, ולוחשת לה: עוד קצת יקרה, ואת יחד עם כולם. עוד קצת ואת חוזרת הביתה. בערבי השבת, בהדלקת הנרות, אני מתפללת שיגיע כבר היום שבו תוכל נעמה להדליק, אם תרצה, את נרות השבת בעצמה. אני עוצמת את עיניי ומבקשת ממנה: "עוד קצת, רק עוד קצת", והלב שלי נשבר.
היום, תענית אסתר, אני אצום כמו בכל שנה - אבל השנה הצום שלי יהיה אחר, שקוע כולו בכאב ובצער כזה שגם חג הפורים לא יצליח להשכיח. תענית אסתר השנה מסמלת עבורנו יותר מכל דבר אחר את החובה לפעול יחד - כל אחד ואחת מאיתנו חייבים לעשות מעשה בחלקת האלוהים הקטנה, ולהתפלל. עוד עשייה, עוד תפילה, עוד צום, עוד הליכה לכיכר, עוד הפרשת חלה - כל אלה הם מעשים אישיים וקטנים, שיחד יוכלו לתת כוח למי שצריך לקבל החלטות: כוח להחליט. להחליט שהדבר החשוב ביותר לנו כמדינה, כחברה, כבני אדם, הוא להעניק לנעמה ולכל החטופים והחטופות את היכולת להדליק בעצמם את נרות השבת שלהם, את נרות החזרה לחיים שלהם. אורות של משפחה, של אהבה, של צמיחה מהשבר. אורות של חופש.
הצום יהיה המעשה שלי להיום. אולי זה יוכל להיות גם שלכם. הוא יעזור לי למקד את המחשבות. להרגיש, ולו במעט, את התחושה המחזורית שאחינו ואחיותינו שרויים בה כל כך הרבה זמן.
הלוואי שנמצא כולנו היום את הדרך להתמקד רק במחשבות עליהם. לצום, להתפלל, לחשוב, לבכות, להיות כולנו איתם ושלהם. עד שיחזרו.
