לחזרה הביתה יש חוקיות מסוימת. יש קונספט.
מגיעים, פותחים דלת, מקרר, מזגן, לוקחים נשימה של בית, מתרווחים. לא באים כדי ללכת. לא אורזים תיק בחופזה כמו שעשתה נירי בת השש מקיבוץ בארי, כשדחפה פנימה בגדים, שרשראות, ארנב. זה לא הסדר הנכון. כלומר, זה הפוך מהסדר הנכון.
אבל המציאות בארץ האין־מנהיגים הזו, כבר התרגלנו, משובשת. ובמציאות הזו תושבים מהעוטף חוזרים אל יישובים שלא שוקמו, שלא נולד בהם ביטחון, שאין בהם הבטחה.
זה אם הם חוזרים הביתה ולא מסתפקים בכתבת טלוויזיה שלוקחת אותם אל ביקור בהריסות חייהם, כמעט חצי שנה אחריי שנעקרו, כמו ילדי בארי.
אז ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 שלחו את גדעון אוקו להתלוות אל גיבורי בארי לביקור בקיבוץ. אותם ילדים שפגש בתחילת המלחמה, רגע אחרי שהיד של אמא או אבא הרפתה מידית הממ"ד. רגע אחרי שניצלו.
הכתבה של אז הייתה מעין מסמך, עדות נוקבת, למדינה שפישלה. חמישה חודשים עברו. המדינה תיקנה מאז? מצאה דרך לראות את הילדים? אם אוקו היה מראיין את מבוגרי בארי הייתם שומעים את התשובה במילים. נוקבות אולי, אבל עדיין מילים. כשילדים מול המצלמה יש גם מעשים. קטנים, אותנטיים, כאלה שלפעמים מספרים הכל.
אז נירי, למשל, חוזרת הביתה ומיד אורזת. אולי רוצה לעשות תיקון לאותו בוקר שבו נאלצו היא ובני משפחתה לברוח בחופזה; אולי היא לא רוצה להשאיר כלום מאחור, לא להצטרך להתגעגע יותר; אולי היא פשוט הבינה את הרעיון ולא סומכת על המדינה שתחזיר אותה הביתה מתישהו.
או תומאס בן התשע, שאוכל שניצל בחדר האוכל של בארי. מהצד השני של המסך, מהספה הרחוקה, אני קולט ים שמן. יש לי צרבת מהשמן. "יש בזה טעם. הרבה זמן לא טעמתי טעם", תומאס מתענג. ואפשר להבין. הילד הגאון הזה מדבר על טעם של בית, ומנסח את זה כמו שאף מבוגר לא יכול.
זה בגדול היה האירוע. הצצה רגעית, כואבת, מבעד עיני נפשות רכות, אל מבנים חרבים, נוף מדמם, שיירי טבח, פצעים פתוחים. ואתה מתרגש, מתרגש עד דמעות, ובכל זאת לא יכול שלא לשאול עד כמה זה בסדר לקחת ילדים לשם.
ובסוף, גם אם הם עוד קטנים מלהפנות אצבע מאשימה כלפי מדינה שלא נוכחת, ברור לך שלילדים האלה מגיע יותר. מגיע להם מבוגר אחראי. ולא רק אמא, אבא וגדעון אוקו.
עוד מילה ברשותכם על אוקו, שהמלחמה הפכה אותו מומחה לראיונות ילדים. אין ספק שהוא אחד הרגישים. חיבוקים, כיפים, הישיבה המוכרת במזרחית, אם יש בומים הוא שואל אם כולם בסדר, לוקח את נירי על הגב.
רק שלכל כתבת ליל שבת יש כתבת מוצאי שבת. ואוקו כבר קבע איתם לסשן הבא. תשמעו לי ילדים, אם לא תיקחו מהבחור הזה ספייס, הוא עוד יחתן אתכם.
בקטנה
חיים לוינסון ערך בשישי הופעת בכורה כמחליף של ברקוביץ' באופירה וברקו, על תקן זה עם הפתיל הקצר. שמתלקח. שתתפסו אותי. התוצאה, איך לומר בעדינות, קצת כואבת בעיניים. אם ברקו היה כועס חמוד, עם קריצה, עם נשמה של ילד - לוינסון סתם רב. בלי חן, בלי קסם, נרגן כזה. לפעמים רב בשביל לריב. לא תמיד ברור. בקיצור, אם ברקו חמוץ מתוק, זה חמוץ מריר.
