התהפכתי כל הלילה. נרדמתי מוקדם, התעוררתי ב־2:00, עשיתי טעות והתחלתי לגלול ולקרוא בטלפון. ממש התהפכה לי הבטן. הכותרת של האקונומיסט, Israel alone, לא נתנה לי מנוחה. הרי זה לא רק ישראל. כולנו מרגישים בודדים, אנחנו מבודדים גם בתוך הבידוד. בספר מצעד האיוולת היהודי מתוארת בדיוק הסצנה הזו: ישראל בודדה, שרים בכירים אומרים שהיא לא בודדה כי אלוהים איתנו.
הוא לא איתנו. הוא לא איתנו כבר המון זמן. פתאום אני נזכרת באיזה ראיון שהיה, אני חושבת אפילו בעיתון הזה, שביבי זה ראש הממשלה האחרון ושלא יהיו יותר בחירות. אז התייחסתי לזה בעליצות, שזו סתם כותרת, בוודאי מעוותת, בשביל למכור עיתונים. לא יודעת למה נזכרתי בראיון הזה. זה חילחל אליי פתאום, הבהיל אותי, כמו נהג המונית שהסיע אותי ושהציע לי בדיוק את הפתרון לעזה (הפתרון היה לשים אותם בים, אגב).
עניתי לו שאם הוא כל כך בטוח, מה פתאום הוא פה בהרברט סמואל ולא בשטח כינוס? למה שלא ילך להתגייס?
ואז הוא ענה שהוא את שלו עשה, שירת בנ"מ. עניתי לו שזה לא ממש קרבי, אבל היי, אולי דווקא אתה יודע מה צריך לעשות בעזה. אמרתי לו שאנחנו לא יכולים לבד, שאסור לנו להיות לבד, והוא ענה שכל המדינות ישתחוו בפנינו כי המשיח מגיע. וחשבתי על אין־ספור הפעמים שבהיסטוריה שחשבו שהמשיח מגיע. כבר 2,000 שנה
הוא אמור לבוא, לא? ושלהגיד "המשיח יבוא" זה פתרון ילדותי ואלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו.
"אז את לא מאמינה", הוא אמר לי, ועניתי לו שנראה שהוא לא מאמין, יש לו את החוצפה לבוא לאלוהים בדרישות ולצפות שאלוהים יעמוד בלו"ז שלנו. ושגם שבן אדם שרוצה להבריא לוקח תרופות, לא רק מתפלל. הוא בעיקר מתרפא. ושאנחנו זקוקים להירפא ושהמולדת זקוקה להירפא.
וממש זיעה קרה כיסתה אותי בלילה, רק מעצם הזיכרון של השיחה הזו. קמתי ולקחתי חצי כדור הרגעה. לא הצלחתי להרפות, לא הצלחתי למצוא אפילו נקודת אור קטנטנה. אפילו אני, שאומרת בהומור לאנשים "בספר הלבן היה יותר גרוע", יודעת שלא היה יותר גרוע. כי ידענו לרתום את העולם להקמת הארץ, הצהרת בלפור, כ"ט בנובמבר. יש עמים שלא זכו בתקומה בגלל היעדר מדיניות, כיוון שלא זיהו את הרגע. אנחנו חייבים לזהות שהזמן הוא עכשיו.
