בליל פורים, לאחר קריאת המגילה וסיבוב הבאת שמחה לעוד הרבה יהודים אחרים - כמיטב המסורת של שליחי חב"ד – הגעתי לביתה של משפחת אחד משליחי חב"ד הפרוסים בעיר חולון. מדי שנה הם עורכים חגיגת פורים שמחה ומקסימה במיוחד שאליה מגיעים עשרות רבות מכל המגזרים. אבל השנה, כל זה לא היה מובן מאליו. אחת מבנות המשפחה נמצאת כבר מספר ימים בסיטואציה רפואית לא פשוטה, וסימן שאלה ענק ריחף מעל היכולת לקיים משתה פורים שמח, כשהראש והלב נודדים כל העת למוניטור בתל השומר.
אבל מסורת זו מסורת. אין לי מושג מאיפה הם מצאו את הכוחות, הנפשיים והפיזיים, אבל כשנכנסתי לסלון ביתם קצת לאחר חצות כשברכיי רועדות מחשש, מצאתי אנשים שמשדרים לכל האורחים שהכל בסדר. מתפללים לנס רפואי, ובמקביל מסוגלים לחלק צלחת אסאדו עם אורז ולשיר "שבחי ירושלים" ו"אנחנו מאמינים בני מאמינים". פגשתי אנשים שמאמינים בלב שלם שמה שהם עושים כרגע במצוותו של הרבי מלובביץ' זה הדבר הכי נכון וגם הכי מתבקש לעשות. לי ולכל האחרים נותר רק להתפלל שהם יראו בקרוב גם את הנס הפרטי שלהם ושל לאה בת חנה פיה.
הסיפור שלהם הוא קצת הסיפור של כולנו כאן. פורים השנה התחלק בין אלו שלא הבינו איך מסוגלים לשמוח עם המציאות שלנו בחודשים האחרונים לבין אלו ששמחים עוד יותר, דווקא בגלל מה שקורה סביבנו.
גם שליחי החסידות וצעירי חב”ד קיימו השנה מאמץ מיוחד עוד יותר מהרגיל כדי להביא את שמחת הפורים ומצוותיו לכל מקום - כולל לפצועים במרכזים הרפואיים ולכל שטחי הלחימה בהם מוצבים חיילי וחיילות צה”ל, כולל כמובן ברצועת עזה.
אם תרצו, זה הסיפור שלא השתנה כבר יותר מאלפיים שנה - שוב רוצים להשמיד את כולנו, שוב רוב אוכלוסיית העולם לא ממש מבינה מה הסיפור של היהודים המוזרים האלה ולמה בעצם צריך לסבול אותם בחיים. שוב תחושה חריפה של הכל סוגר עלינו, ולא ברור מאין יבואו ההצלה או הפתרון.
אבל הם יגיעו. בדיוק כמו אז בשושן. לנו נותר רק לקוות שמשהו משמחת פורים תשפ"ד שלנו הצליח להגיע גם לתוככי המנהרות בעזה, ולגעת בנפשותיהם של מי שלא יכלו לשמוח איתנו השנה.
