עם כל הכבוד לצה"ל, הוא לא באמת צד במאבק שמתנהל עכשיו על גיוס החרדים. המאבק צודק וחשוב, אבל מקומו הנכון הוא בעולם של החברה האזרחית, בממשלה, בכנסת, בתקשורת, בהפגנות. זהו מאבק ערכי, חינוכי, אידיאולוגי. הוא מאבק על נשמתה של המדינה.
מטעמי נוחות פוליטית הוא מוצג עכשיו כמאבק ממחלקת משאבי אנוש: צה"ל גילה במהלך המלחמה שחסרים לו לוחמים. חלקם חסרים כדי להגביר את הנוכחות הצבאית באזורי הגבול; חלקם חסרים משום שהצבא הזניח בשנים האחרונות את יחידות החי"ר והשריון; וחלקם חסרים משום שהצבא התרגל לחיות ללא חשבון. כך בחימושים; כך בכוח אדם.
עם בעיית המחסור בלוחמים הצבא צריך להתמודד קודם כל בביתו שלו. מה שעבר עד 7 באוקטובר לא יכול לעבור עכשיו. אני מדבר על אבטלה סמויה, על יחידות עורפיות מנופחות, על חיילות וחיילים בשירות חובה שיכלו להכשיר אותם לשירות ביחידות שדה אבל מעבירים זמן בסגנון הסרט "אפס ביחסי אנוש". גם בתוך צה"ל אין שוויון בנטל.
צה"ל יכול לבדוק גם לאילו מקומות עבודה אזרחיים הוא שולח חיילים: לשכת ראש הממשלה ותחנת גלי צה"ל הן שתי דוגמאות בולטות; מדוע תלמידים בישיבות הסדר פטורים מחלק גדול מהשירות (התשובה: לחץ פוליטי) ומדוע הצבא מניח לכל כך הרבה חיילים וחיילות לפטור את עצמם משירות בתואנות שווא או להשתחרר בטרם עת.
והעיקר: מתבקשת הצבה רחבה הרבה יותר של נשים ביחידות הקרביות. ב־7 באוקטובר הלוחמות הוכיחו, פעם אחת ולתמיד, את יכולתן המקצועית, תושייתן ועוז רוחן. 56 אלף נשים גויסו במלחמה למילואים. הסיבה היחידה שמעכבת את ההסבה שלהן היא הפחד מכמה רבנים שונאי נשים.
נתניהו אמר לפני המלחמה שצה"ל לא זקוק בכלל לחיילים נוספים: המלחמות יתנהלו מעכשיו בדרכים אחרות. הוא טעה בגדול: לפי השר חילי טרופר חסרה כרגע לצה"ל חטיבה אחת; לפי מקור אחר חסרים עשרת אלפים לוחמים. כך או כך ברור שיש בעיה. ברור גם שפתרונה לא יבוא מהמגזר החרדי, לא בממשלה הנוכחית.
אם המאבק לא מתנהל על כוח אדם על מה הוא מתנהל? הוא מתנהל על הרבה יותר מזה, על החוזה בין המדינה לאזרחיה. אין חובות בלי זכויות, אמרו האמריקאים במלחמת העצמאות שלהם; אין זכויות בלי חובות, אומרים היום רוב אזרחי ישראל. בן־גוריון טעה כשפטר את החרדים ואת הערבים מחובת שירות; מנחם בגין טעה כשהרחיב את הפטור לחרדים עד לאובדן שליטה. שניהם לא חזו נכון את השינויים הדמוגרפיים ואת ההתעצמות של הכוח הפוליטי המגזרי. לפטור משירות יש מחיר ביטחוני וכלכלי עצום, אבל הנזק הגדול ביותר שלו הוא לחברה הישראלית בכללה. הוא משאיר שני מגזרים גדולים בשולי החברה, נפקדים־נוכחים, אאוטסיידרים לנצח. הם חלק מישראל; הם לא חלק מהישראליות. ההפסד שלהם הוא גם ההפסד שלנו.
לכן האתגר איננו לרקוח נוסחת פלאים שגם תגייס כמה חרדים וגם תשאיר את המפלגות שלהם בקואליציה. האתגר הוא לשחרר את הדור החרדי הבא מחומות הגטו. חלק מהפתרון מחייב ייבוש של התעשייה שקמה סביב הפטור, העסקים שמתחזים לישיבות, העסקנים, המאכערים, הנסיגה של המדינה ושל הצבא מאכיפת החוק. אבל העיקר הוא המאבק על הנפש: על לימודי הליבה; על ערך העבודה; על ערך השירות.
אנחנו יודעים מי טורח על מימון, ביצור ואיטום חומות הגטו: נוסף לפוליטיקאים של המפלגות החרדיות גם סמוטריץ' ובן גביר וקרעי והכהניסטים בליכוד ועכשיו, יותר מתמיד, נתניהו. הוא עשה את הבחירה שלו. גם בסוגיה הזאת הוא מוביל את ישראל לתהום.
מולם, בצד השני של קו השבר, ניצבים פוליטיקאים שעגלתם ריקה. מול נחישות הם מציגים פשרנות; מול קנאות הם מציגים התבטלות. בני גנץ כסמל, כמשל. נדמה לי שהחרדים היו מכבדים אותו יותר אילו היה אומר להם, הגיוס הוא לא הבעיה הגדולה: נסתדר. חומות הגטו הן הבעיה. אם לא תפרקו אותן בעוד מועד הן ייפלו, עליכם ועלינו.
