השנה פורים נמשך שלושה ימים: ביום ראשון חגגנו ברחבי הארץ, ביום שני בירושלים (שושן פורים), והיום, יום שלישי, מופע של "ונהפוך הוא" בממשלת ישראל. סביב השולחן החשוב בישראל ייערך נשף מסכות: השרים ידונו בהצעת החלטה שנועדה לקבוע מתווה השתמטות מגיוס תחת הכותרת האורווליאנית "מתווה גיוס". אנשים רציניים — המנהלים את חיינו הלאומיים בשגרה וגם כעת, במלחמה - עומדים להשתטות קבל עם ועולם. שפטו בעצמכם:
יש מחסור בלוחמים בצה"ל בזמן מלחמה? לממשלה פתרון קסמים: נדרבן 63 אלף גברים מחויבי גיוס שאינם משרתים, להתגייס, באמצעות סנקציות כלכליות, שתוכנן אינו ידוע, שיופעלו בעוד שלוש שנים, בשנת 2027. בדרך פלא, התאריך המוצע להטלת הסנקציות תואם את תאריך הבחירות הבאות. השר יצחק גולדקנופף גועה בצחוק.
עלויות המלחמה עצומות והמשק ניזוק? הממשלה שולפת שפן מנצח: העלאת גיל הפטור לחרדים מ־26 ל־35, כך שייאסר עליהם — כחמישית מהגברים בגילים הללו — לצאת לעבוד עד שילבין זקנם. תקציב המדינה יממן להם קצבאות לתשע שנים נוספות. כליאת החרדים בישיבות תפגע בשיעור התעסוקה העתידי שלהם והנזק למשק בשנת 2030 מוערך בכ־40 מיליארד שקל בשנה. משה גפני, יו"ר וועדת הכספים, תומך כמובן.
משרתי המילואים כורעים תחת הנטל והשירות בסדיר מוארך. האם נעמוד בכך? הממשלה בוחרת לחוקק פטור דה־פאקטו לגברים שמאכלסים 1,500 מסגרות לימוד חרדיות (ישיבות וכוללים). בכך, הממשלה מגדילה את מספר ימי המילואים ב־86% ואת שירות החובה בשבעה חודשים. לדעת מקצועני אגף התקציבים, הממשלה מסבה נזק ישיר של עשרות אלפי שקלים לכל משפחה משרתת. אריה דרעי, שחלק לא מבוטל מבוחריו משרת במילואים, איננו מוחה.
הממשלה סובלת מחוסר אמון נרחב - רק כשליש מהציבור תומך בה. אף על פי כן היא בוחרת להתעלם מרצונם הברור של שלושה רבעים מהציבור הישראלי שדורשים —זועקים — שוויון בנשיאה בנטל. עשרות חברי כנסת מהליכוד ממלאים פיהם מים.
ההשתטות הממשלתית היא כל כך נועזת, שהנשימה נעתקת.
ואולם יש היגיון בשיטיון: הממשלה מספסרת בעתידנו באופן בלתי אחראי כדי לשמר את הקואליציה, התלויה בתמיכה החרדית. היא פוגעת בביטחון, בכלכלה ובחברה, מתוך אינטרס פוליטי צר. ויש לממשלה גם בונוס: כאשר מתווה ההשתמטות ייפסל על ידי בג"ץ, היא תטיל אחריות על בית המשפט האקטיביסטי, שמעז לבטל את החלטות הריבון מטעמי חוסר סבירות.
מה אמורה לעשות ממשלה אחראית? נדרשת מדיניות ציבורית שמכבדת את החרדים אך מציבה להם גבולות. מוצעים שני מהלכים משלימים:
האחד, מלמעלה למטה: קיצוץ מידי בסבסוד אורח החיים החרדי על ידי המדינה. חשוב להימנע מקיצוץ קיצוני שיפגע בכבוד האדם של החרדים, אך יש לקדם בנחישות קיצוץ שיבטא מדיניות ציבורית מתאימה בעת הזו, להקצאת משאבים לאומיים ללימוד תורה. לימוד תורה הוא "מוצר ציבורי" ראוי לתקצוב במדינת היהודים - בדומה לבריאות, ביטחון או מדע - אך כמוהם יש לתקצבו על פי מדיניות ממשלתית מקצועית, ולא, כנהוג כיום וכמוצע במתווה ההשתמטות, באופן בלתי רציונלי. כך, למשל, אם כדברי המומחים - כולל חרדים - רק כשליש מהחרדים בגיל גיוס לומדים תורה "יומם ולילה", התקצוב של עולם התורה צריך לבטא עובדה זו.
המהלך השני, מלמטה למעלה: נדרשת תוכנית לאומית לגיוס חרדים להפעלה של פיקוד העורף. יש למפות את הצרכים הלאומיים בתחום זה ולהכשיר את החרדים לשאת בהם, בכל מקום ברחבי ישראל. תכנון נאות, שמכבד את החרדים ומכיר בצרכים הלאומיים, יאפשר להם לממש את האתוס הקהילתי של "חסד" כלפי הכלל, תוך תפקוד ב"מרחב בטוח" מבחינה זהותית, בתוך המסגרת הצבאית. בנוסף, ראוי לשקול הלאמה של מפעלים חרדיים מפוארים — כגון "איחוד הצלה", זק"א, יד שרה — כך שימומנו על ידי המדינה ובלבד שהעובדים בהם ילבשו את מדי צה"ל.
הצעות אלו מכבדות את החרדים ומתחשבות ברגישויות התרבותיות שלהם. הן אינן מבטיחות שוויון במובן המלא, אך הן מאפשרות שותפות משמעותית יותר של החרדים בנטל הריבונות. החרדים שלומדים תורה כמימוש עצמי יוכלו להמשיך בכך במימון המדינה, אך רובם יתגייסו לצבא, בדרך שתבטיח את שימור זהותם, ותועיל לביטחון הלאומי, לכלכלה המדינה ולחוסן החברתי.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' (אמריטוס) למשפטים באוניברסיטת בר־אילן
יש היגיון בשיטיון: הממשלה מספסרת בעתידנו באופן בלתי אחראי כדי לשמר את הקואליציה, התלויה בתמיכה החרדית. היא פוגעת בביטחון, בכלכלה ובחברה, מתוך אינטרס פוליטי צר
