מה שהכי כואב לי בסיפור הזה הוא שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא העזה לצאת לבלות מאז שהאסון נפל עליה. הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שהיא הסכימה לשים על עצמה בגדים יפים וללכת לשתות קפה בתל־אביב עם חברה. כיוון שאני הייתי החברה שהיא בחרה לעשות את זה איתה, כל כך התרגשתי ורציתי שהיציאה הראשונה שלה תעבור הכי טוב שאפשר, שהתלבטתי המון זמן לאיזה בית קפה מתאים לקחת אותה.
ר' נמצאת באבל עמוק על אחותה הקטנה והאהובה, מוזיקאית מוכשרת ואישה רבת־קסם שנרצחה באכזריות לצד בעלה ב־7 באוקטובר. ר' אמנם חזרה לתפקוד כמעט מלא, פתחה שוב את הקליניקה המצליחה שלה לעשרות המטופלים שלה שפשוט לא יכולים בלעדיה, והיא אפילו מתנדבת שעות ארוכות עם ניצולי נובה. לא משנה שלפעמים כל כך כואב לה החוסר הצורח של אחותה שהיא מרגישה שהיא בעצמה הפכה לחור שחור ואין לה כבר מאיפה להביא לאחרים.
כשאת בתוך כזה אוקיינוס טובעני ועצום של יגון, יש המון התנהגויות אנושיות שיכולות ממש לגרד ולפצוע אותך. ר' סיפרה לי בעצמה איך היא מתמלאת בזעם לא הגיוני כשאנשים באים אליה, מניחים לה יד שמרגישה כמו משקולת ספרים מרסנת על הכתף ולוחשים לה "תהיי חזקה". "מה זה ‘תהיי חזקה’?" היא אמרה, "למה אני צריכה להיות חזקה אחרי שרצחו לי את החברה הכי טובה שלי?"
כשהעור שלך כל כך פצוע וחשוף, הרבה דברים יכולים להציק לך. לכן לא יכולתי לדמיין אותה יושבת בבית קפה עמוס מדי, עם רעש חזק של מוזיקה ואנשים שחזרו לשגרה כאילו כלום. בסוף בחרתי בית קפה קטן שיושב על שדרה בשכונה שקטה. הוא נראה לי מספיק אינטימי ורגוע כדי לאפשר לה להיות היא לשנייה וחצי. ולכן זה כל כך מכעיס אותי שזה מה שקרה לנו בסוף שם.
היא גם ממש התאמצה כדי להצליח להגיע לפגישה שלנו. כדי להגיע לבית הקפה בתל־אביב היא הייתה צריכה לקחת רכבת של שעה ומשהו מבאר־שבע. "איך היה לך ברכבת?" שאלתי כשנפגשנו רק כדי להגיד משהו. "עזבי סמול טוק, תביאי חיבוק", היא אמרה ופתחה את זרועותיה. זו אחת הסיבות שנקשרתי אליה ככה. כמעט אין אצלה סמול טוק, רק ביג טוק. היא כל כך אמיתית וחסרת פחד שהשיחה ישר עוברת למקומות הכי עמוקים.
כשהגענו לבית הקפה כבר כמעט היה ערב. המקום היה די ריק, ישבו בו רק כמה לקוחות ובחורה צעירה ששימשה גם כמלצרית וגם כבריסטה על מכונת הקפה. היא הייתה בחורה כבת 20 ומשהו עם חולצה וינטג'ית של קבוצת כדורגל וחיוך קר ודקיק כמו של דג. איך שראיתי אותה חשבתי שעשיתי טעות, שבחרתי במקום תל־אביבי ומתנשא מדי, אבל ר' רק ניפנפה באצבעות הפסנתרנית העדינות שלה ואמרה "שטויות, עכשיו תספרי לי למה אמרת שאת עצובה אתמול".
זה היה קצת מוזר, לשבת ולפרוק את צרות העולם הראשון שלי מול אישה שרצחו לה ביום אחד את כל העולם שלה. אבל מהר מאוד, כמו תמיד איתה, השיחה עלתה על הכביש המהיר של האינטימיות ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני לא יכולה להגיד שר' ממש נהנית. ישבנו מלא זמן על כוסות קפה ומיץ תפוזים ואפילו הזמנו עוגת פיסטוק, עד שר' קמה מהמקום ואמרה "אני חייבת לשירותים". בשלב הזה כבר הבנו שבית הקפה הזה הוא מהמוסדות המעצבנים ההם שאין להם שירותים צמודים, אלא איזה בוטקה קטן בחצר וצריך ללכת לבריסטה ולבקש ממנו את המפתח אליו.
ואז פתאום נשמעה צעקה חדה מכיוון הדלפק שליד מכונת הקפה. מיהרתי פנימה, ושם ראיתי את ר' עומדת במלוא קומתה הדקיקה והעיניים שלה רושפות אש כחולה וכועסת. "מה זאת אומרת את לא נותנת לי את המפתח?!" היא אמרה לבריסטה, "יש עוד חצי שעה עד שאתם סוגרים, ואני לקוחה משלמת שיושבת פה. מה פתאום את לא מאפשרת לי ללכת לשירותים?" "אני באמת מצטערת, אבל הסברתי לך", אמרה הבריסטה, אבל לא נשמעה מצטערת בכלל, "אלה חוקים של בעל הבית. משש וחצי בערב אין יותר מפתח לשירותים. אני כבר ניקיתי ושמתי שם כלור וזו סתם עבודה בשבילי לנקות אותם שוב". "בבקשה", ר' אמרה, "אני מבטיחה שאני אשמור על הכל בדיוק כמו שהוא היה, ואם את רוצה את יכולה לתת לי גם את הבקבוק של הכלור שאני אנקה אחריי". בשלב הזה כבר עלו לה דמעות לעיניים, דמעות גדולות ועצובות של עלבון, של מישהי שמשוועת שרק יראו אותה בתוך היגון השקוף הזה שעוטף אותה. "אני עוד צריכה לקחת רכבת חזרה לבאר־שבע הלילה”, ר’ אמרה, “מה המקום הזה רוצה לעשות לי? מה הם רוצים?" אי־אפשר היה שלא לשמוע את הכאב בקול שלה, זה היה כאב של מישהי שכל הכוחות האחרונים שלה מרוכזים רק בדבר אחד, בהישרדות. והמאבק הזה כל כך מתיש אותה שהדבר האחרון שהיא צריכה זה שיגידו לה לא. זה מה שהבריסטה הייתה רואה אם היא רק הייתה טורחת להרים את הראש - לוחמת מותשת שעוד שנייה נגמר לה הכוח, ואולי עכשיו זה לא הזמן להטיף לה על כלור וחוקי הבית.
בשלב הזה פרץ לבית הקפה גבר כבן 40 עם זקנקן מטופח. היה ברור שהוא בעל הבית. חשבתי שהוא שם לב שר' נסערת, שהוא בא להציל את המצב ולהגיד שכמובן שהוא יעזור, במקום זה הוא הסתכל עליה בגועל ואמר "גיברת, אין שירותים יותר, לכי תחפשי בית קפה אחר". ולו כבר היה לי קשה לסלוח, כי הוא ראה את העיניים הדומעות של ר', הוא היה צריך להיות אטום כמו שכבת בידוד כדי לא לזהות שהיא במצב רגיש. "בבקשה", ר' ניסתה להיות מנומסת, "אני מבטיחה לנקות אחריי ואני אפילו אשלם לך על זה, בשמחה". במקום לענות, הוא שלח מבט הפגנתי לשעון האפל שלו. "גיברת", הוא אמר, "השעה שש שלושים ושתיים, ואני לא פותח את השירותים בשביל אף אחד. אפילו לא בשביל מלכת אנגליה".
ופה ר' השתוללה. ברגע אחד פרץ ממנה כל מה שהיא הצליחה להחזיק עד עכשיו. היא לא ביקשה להיות מלכת אנגליה, רק אישה ישראלית שאיבדה במתקפת הטרור הכי רצחנית בתולדותינו את אחותה המדהימה ואת גיסה. מה היא כבר ביקשה, שבני עמה יגלו קצת עדינות ואקסטרה התחשבות וישימו לב עם מי הם מדברים? "למה אתה מתנהג ככה?" היא צעקה עליו, "איזה מין בן אדם אתה?!" זה היה השלב שבו החלטתי להסביר לבעלים מי זו ר'. "תפסיק", אמרתי לו, "אין לך מושג מה האישה הזאת איבדה בשבת השחורה". אבל לבעל הבית זה לא הזיז, הוא המשיך לצרוח שנסתלק משם ושלכולנו קשה במלחמה גיברת, ואני רציתי לבכות, אבל קודם כל הייתי חייבת לוודא שהסצנה הזאת לא תידרדר עוד יותר. "בואי", גררתי אותה כמעט בכוח, "הוא לא שווה את זה. נלך לחפש מקום אחר". אני בחיים לא אשכח איך משכתי אותה אחריי. כשהיא נעצרה ליד פנס רחוק היא תלתה בי את המבט שלה ואני ראיתי בו תהום אין־סופית של כאב שלא אצליח לשכוח. כי זה העניין עם מי שאקט של אלימות מחרידה לקח ממנו את מי שהוא אוהב, כל אקט של אלימות שהוא יחווה אחרי כך יעיר את כל הזעם וחוסר הישע מחדש.
בסוף מצאנו בית קפה שהמלצר שלו היה מספיק רגיש, מבט אחד בפנים של ר' והוא הסכים. כשיצאנו ישבנו על ספסל בחושך ושתקנו. "הרי אנשים יודעים שאנחנו חיים בעולם של אחרי 7 באוקטובר", אמרתי בסוף, "הם יודעים שמסתובבים בינינו אלפי ישראלים שהם לגמרי הרוסים, שבורים, אבלים. הייתי מצפה שהם יהיו אקסטרה קשובים. שישאלו את עצמם, רגע, אולי הגבר המבוגר הזה שמשתולל בתור לדואר איבד בן בעזה?”. למען השם, כל המדינה הזאת התמלאה תוך חודשים באנשים גיבורים שראויים לכל הכבוד האפשרי, ובעל בית הקפה מתעסק בחוקי הניקיון המתנשאים שלו במקום לוודא שהוא לא במקרה מתרשע לאחות שכולה.
יש שאלה אחת שמטריפה אותי מאז שיצא לי להכיר מקרוב כמה משפחות שכולות ומשפחות חטופים. איך לעזאזל הן מצליחות לחיות עם חוסר הצדק הזה? עם העוול המטורף? במקום שראש הממשלה שלהן ירכין את הראש ויגיד סליחה, הוא מתייחס אליהן כמו אל מוקצים, כאל בעיה שעדיף להתעלם ממנה עד שתתייאש מעצמה.
אגם גולדשטיין בת ה־17 שהייתה חטופה בעזה קיבלה ממנו מכתב תבנית סטנדרטי שמצטער על מות אחותה והאבא שלה, אבל הוא לא העלה במוחו להתקשר אליה רק כדי לשאול: הצלחת להתאושש קצת? צריכה משהו ממני? ולא רק היא, משפחות שכולות צוחקות באירוניה כשאני שואלת אם הן קיבלו שיחת טלפון מהמדינה שלהם. יש פה מלא ילדים קטנים שמתגעגעים לאבא שחטוף בעזה, ואין אף ראש ממשלה ואף פוליטיקאי שבא אליהם הביתה לחבק ולשאול מה שלומם, להביא להם דובי. מה קורה פה? איך נירמלנו ערלות לב כזאת? מה נהיה מהנשמה שלנו ואיך היא כל כך נאטמה?
כשאתה מרגיש שהשמיים עשו לך את אי־הצדק הכי גדול, כל העוולות שעושים לך אחיך בני האדם הן מבחינתך כבר כסף קטן. אז השכולים ומשפחות החטופים? הם פיתחו אדישות עצובה להתעללות שהמדינה שלנו מעבירה אותם. כבר אין להם ציפיות, לא למכתב ולא לביקור מראש הממשלה, וגם לא מאיתנו. הם יודעים שחזרנו לשגרה ושאנחנו כבר קונים כרטיסי טיסה לפסח, מבינים שבחיים לא נצטרף אליהם כשהם יחליטו להתחיל לשבות רעב. אבל זה שהם מותשים מדי מאבל בשביל לכעוס עלינו? זה לא אומר שזה בסדר שנקבל את זה לרגע. כי עוד שנייה אחת כזאת ואנחנו מתבהמים לגמרי, ואז, כשהגורל הרע ידפוק לנו בדלת, כבר לא יישאר אף אחד שיהיה לו אכפת. "זאת הייתה חוויה מפרקת", ר' אומרת ונראית כל כך עצובה לאור ירח, "כולה רציתי לנסות לנשום חיים נורמליים לכמה דקות".
