מאמריקה, אמריקה נראית שונה מהדימוי הישראלי שלה. אנחנו סבורים שהמלחמה בעזה על כל השלכותיה וסיבוכיה ניצבת בראש סדר היום של השיח הפוליטי האמריקאי, וחודרת לעצמותיו של האזרח הממוצע או לפחות של בני ובנות האליטות לגווניהן. אך המציאות, לפחות מחוץ לקהילת היהודים המפולגת, המוטרדת והדיכאונית, כבר לא תואמת את הדימוי זה. במהלך השבועות האחרונים נדחקה המלחמה בעזה מקדמת הבמה הציבורית אל ירכתיה, ואפילו מאמרים חוצבי להבות של פובליציסטים מובילים כבר לא זוכים לתשומת לב מיוחדת, קל וחומר שלא לתגובה.
"אמריקה", אומר לי פרופסור למדיניות באחת האוניברסיטאות בחוף המזרחי של ארה"ב, "שוקעת במהירות למערכת בחירות לנשיאות שתתמקד כולה בדונלד טראמפ. קו החזית יהיה בעד או נגד טראמפ. כל השאר פחות חשוב. המזרח התיכון לבטח לא ממש חשוב".
הערכה מפוקחת זו משתקפת בדיווחים ובדיונים על המשבר האחרון ביחסי ארה"ב-ישראל: הם מעטים, רופפים ושיטתיים. בפועל מוקדש להם הרבה-הרבה פחות מרחב תקשורתי מהדיווחים על קריסת גשר ליד העיר בולטימור ועל תרגילי הבורסה של טראמפ. "האוניברסיטה שלי", מספר הפרופסור, "סערה עד לפני חודש במחאות פרו-פלסטיניות ותלונות של סטודנטים ומרצים יהודים על אנטישמיות שמרימה ראש. כל זה דועך כעת. ההפגנות הפכו לדלילות משתתפים, הסטודנטים חזרו לאולמות ההרצאות ולמבחנים, והדיבור על אנטישמיות עבר לטיפול ועדות פנים-אוניברסיטאיות חסרות שיניים. בקיצור, הגל חלף".
אין זה אומר שיש כיום בקרב המעמד המעצב של דעת הקהל האמריקאית תפנית לטובת ממשלת ישראל הנוכחית. להפך, יש ייאוש מוחלט ממנה. אך לצידו התגבשה ההבנה שהמאבק על עתידה של אמריקה בנובמבר 2024 לא יוכרע בסימטאות עזה ובכפרים בדרום לבנון, אלא בגובה השכר, קצב ההתייקרויות, שיעורי התעסוקה ומספרי המהגרים הלא-חוקיים בשמונה עד עשר מדינות המפתח החיוניות לניצחון בבחירות.
ומעל לכל, ההצבעה תתמקד, כאמור, בשאלה האם את ואתה בעד או נגד טראמפ - ולא בעד או נגד הנשיא המכהן. "ביידן", אומר פרשן פוליטי של עיתון המוני, "משחק במערכת הבחירות הנוכחית את התפקיד של אנטי-טראמפ וזה הכל. הוא לא נשפט על ידי תומכי המפלגה הדמוקרטית (שהוא המועמד שלה לנשיאות) על מהלכיו, החלטותיו ומדיניותו, אלא על יכולתו או אי-יכולתו להביס את טראמפ. כשטראמפ מוצג על ידי הליברלים כרוע מוחלט, המאמץ לבלום את שובו לכס הנשיאות הוא חזות הכל".
עד כדי כך, שיש כיום פרשנים ופוליטיקאים בוושינגטון הבירה שמאמינים שהמשבר האמריקאי-ישראלי האחרון נועד מההתחלה "לשרת את הדימוי של ביידן בקרב הפרוגרסיביים, בלי לערער את התמיכה החזקה בו בקהלי מצביעים יהודים". במיוחד שירתה את הנשיא התגובה הנזעמת לכאורה של ראש הממשלה נתניהו להימנעות של ארה"ב מהטלת וטו במועצת הביטחון על הצעת החלטה הקוראת הן ל"הפסקת אש לתקופת חג רמדאן" והן ל"שחרור מיידי ללא תנאי של כל החטופים". לפי איש מדינה אמריקאי, "אלמלא התגובה של ביבי, ההימנעות האמריקאית במועצת הביטחון הייתה פוגעת בתמיכה בביידן בחוגי השמאל. אך כשנתניהו יצא בשצף קצף נגדה ודחה את מועד הביקור של משלחת רשמית ישראלית בוושינגטון, הוא עשה טובה אלקטורלית לביידן בהציגו כלוחם למען הפלסטינים הסובלים ומתנכל לישראל. מי יודע, אולי באמת הייתה פה הבנה שקטה מראש?"
הבנה מראש לא הייתה, אף כי כלל לא בטוח שנתניהו חולם בלילותיו הקשים על שובו של טראמפ לבית הלבן. אולי דווקא ביידן טוב לביבי ולהפך? מה שכן בטוח זו המרה השחורה שבה שוקע המרכז הליברלי של ארה"ב, עמוד השדרה של הסדר העולמי הדמוקרטי. הייאוש אוכל בו בפה מלא והוא חרד מאוד מתוצאות הבחירה שתועמד בפני העם האמריקאי בנובמבר הקרוב, בין פופוליסט נוכל חסר מעצורים, מסית ומדיח, לבין סוס קרבות פוליטי ותיק ועייף, הנתפס בעיני רבים כסבא קשיש ולא כמנהיג לאומי שכשיר להוביל את מעצמת העל היחידה מול כוחות הרשע המתחזקים בפנים ובחוץ. בחירה מהגיהינום.
