ביום שני הקרוב תציין ארצות-הברית 79 שנה לפלישת צבאה לאי אוקינאווה - וטוב היה אילו ממשל ביידן היה נזכר בפרטי הלחימה ההיא לפני סירובו להטיל וטו על ההחלטה המבישה של מועצת הביטחון של האו"ם לקרוא להפסקת אש חד-צדדית בעזה.
הכיבוש האמריקאי של האי היפני אוקינאווה, מבצע שקיבל את השם "קרחון", היה חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של כיבוש שורה של איים, כספתח לכיבוש יפן עצמה. בקרבות שנמשכו שלושה חודשים, עד 2 ביולי 1945 - שבו הכריזה ארצות-הברית שהאי הוכרע ובטוח לאמריקאים - כמעט כל החיילים היפנים שהגנו עליו נהרגו, בין 80 אלף ל-100 אלף במספר, ואיתם מעל 100 אלף אזרחים יפנים, מתוך אוכלוסייה של 500 אלף איש. ארצות-הברית, מנגד, איבדה כ-12,500 לוחמים.
מבחינה אסטרטגית, כיבוש אוקינאווה היה מספיק חשוב לאמריקאים בכדי להקריב מספר עצום של לוחמים ולהרוג מעל 20 אחוז מהאוכלוסייה האזרחית של האי. וזאת מדוע? מעבר לחשיבות המלחמתית הטקטית, הבטחת מרחב אווירי וימי, ובסיס לוגיסטי נוח לפלישה מתוכננת ליפן עצמה, ממשלת רוזוולט הבינה שהיא לא יכולה לתת לתרבות המוות של היפנים, יצירתו של ראש ממשלת יפן הידקי טוג'ו, לנצח. טוג'ו, שהיה אדריכל מתקפת הפתע על פרל הרבור, ידע שמבחינת כוח צבאי בלבד, האמריקאים ינצחו בסופו של דבר. לכן, קידם תפיסה שמטרתה הייתה לשבור את הרצון של אמריקאים להילחם. הוא שלח אלפים רבים של טייסי קמיקזי, חיילים שבאו מהאליטה היפנית, לבצע תקיפי התאבדות נגד ספינות מלחמה אמריקאיות, כשהם הורגים אלפי חיילים וגורמים נזק עצום לצי האמריקאי.
האמריקאים לא התמודדו רק מול צבא של טילי אדם, אלא גם מול מנהרות שמהן זינקו חיילים יפנים החוצה והרגו באמריקאים. המנהרות נחפרו בתוך כפרים אזרחיים ושטחים הומי אדם, ולאמריקאים לא נותרה ברירה אלא לשפוך בנזין לתוך המנהרות ולשרוף את היפנים חיים. מכיוון שברוב המקרים הייתה סכנה להתקרב לפתח המנהרות, צבא ארצות-הברית הקים יחידות מיוחדות שקיבלו את השם "להביורים". פעולתם של הלהביורים היה נועד להקרין זרם נוזל בוער המאוחסן במכלי לחץ שמחוברים לנשק ומערכת הצתה.
צא ובדוק: הצבא האמריקאי התמודד עם מנהרות באורך של פחות מ-100 קילומטר, על שטח של 1,200 קמ”ר. צה"ל, לעומתו, מתמודד עם מנהרות חמאס באורך של לפחות 650 קילומטר, על שטח של 365 קמ”ר. יותר מפי שישה על רבע שטח.
הכוונה של היפנים, עם הקמיקזי ועם המנהרות שלהם, הייתה להחדיר פחד בלתי ניתן לכיבוש מפני אמונה כל כך חזקה, כל כך עליונה, שיכולה לעורר אלפים לתת את חייהם כדי ליטול את חייהם של אחרים. זו בדיוק הסיבה שרוזוולט ומכונת המלחמה האמריקאית הבינו שיש להביא אותה בכל מחיר, והמחיר היה גבוה מאוד.
מספר תוקפי הקמיקזי היה דומה למספר תוקפי הנוח'בה, אבל הדמיון ביניהם איננו רק מספרי. כמו טוג'ו, סינוואר יודע שהוא אינו יכול לנצח אותנו צבאית אלא כוונתו להחדיר פחד וייאוש ולשבור את רצוננו לחיות חיים ישראליים עצמאיים.
אנחנו לא נשברים ולא מתייאשים. ההפך הוא הנכון. הגבורה של חיילי צה"ל המוכחת כל יום וכל שעה מחדש והחוסן הלאומי הפנימי למרות המחלוקות, מבטיחים את תבוסתו של סינוואר והקמיקזי והמנהרות שלו. לכן, כמו רוזוולט אז, נתניהו צודק היום, שאסור להפסיק את הלחימה עד שסינוואר נפגש עם אותו הסוף של טוג'ו: חבל תלייה. עד אז, ראוי שהאמריקאים יניחו לנו לעשות את מה שהם היו עושים, שוב, אילו עמדו מול תרבות חדשה של מוות ואבדון. כדאי להם, לנו ולעולם שזקוק להנהגתם, שיזכרו את עצמם ב-1 באפריל 1945, כדי לצאת מהראש של 1 באפריל 2024.
ד"ר יחיאל לייטר הוא אסטרטג מדיני ועמית בכיר בפורום שילה. הוא יוזם, יחד עם תת-אלוף (במיל') דדי שמחי, מיזם של אחדות בעם. בנו, רב-סרן משה ידידיה, נפל עם עוד שלושה מחבריו כשפיקד על פלוגת החוד של חטיבת "חיצי האש" 551, בלחימה בעזה
