כמו אינספור תכנים אחרים, גם מועד ההשקה המקורי של "ברלין בלוז" נקבע לאוקטובר. אבל במקרה של הסדרה של בני הזוג דנה אידיסיס ("על הספקטרום") ואיתמר רוטשילד, הדחייה לא רק שלא פגעה באקטואליות של הנושא: היא הפכה אותו לרלוונטי וכואב פי 1,200.
הסדרה עוסקת בסופרת בשם טליה (שירה נאור) ונגן אבוב בשם יונה (רוטשילד), זוג והורים לילדה שנסעו לברלין לשנה אחת כביכול, בעקבות קבלתו של יונה לתזמורת ברלינאית. טליה, שכתבה ספר מצליח בהשראת היחסים עם אחיה מתמודד הנפש, לא שלמה עם המהלך, אבל את המנטרה "אני יכולה לכתוב מכל מקום" היא כבר יודעת לדקלם בטון כמעט משכנע. אולם אז מתברר שהגירה ועוד בזוגיות היא ניתוח בלי הרדמה, גם אם המחירים בסופר זולים ואין את הקטע המוזר שכל כמה זמן האזור עולה בלהבות. וכשנוגעים ספציפית בפצע הגרמני, עוד לא נולד היהודי שהצליח לברוח ממשא ההיסטוריה.
בכל זה "ברלין בלוז" מצליחה לטפל ברגישות, חמלה והרבה הומור תוך שישה פרקים בלבד. הכתיבה העדינה של אידיסיס ורוטשילד, יחד עם הבימוי היפהפה כרגיל של רם נהרי, מציפים במלוא העוצמה את משבר הזהות של טליה ויונה, את הפערים האדירים בין הפנטזיה למציאות וגם את האופן שבו המעבר יכול לערער גם קשר יציב ואוהב. בעיקר מרשימה ההתייחסות האלגנטית והאינטליגנטית למקום של הישראליות בקונפליקט לצד הרגעים המפתיעים שבהם המתח היהודי-גרמני מתפרץ: שיחה מטרידה עם גרמנים צעירים ו"ליברליים" שהצביעו למפלגת הימין הקיצוני, סצנה מצמררת במסעדה שמגישה שניצל אלוהי והתפרקות טוטלית בגן ילדים בגלל "ימי בנימינה".
כמו כן, לא מובן מאליו שהאנסמבל עושה את המיטב ומעבר לו עם חומרים שדורשים דיוק מקסימלי. נאור, שראויה להכרה כאחת מהשחקניות הטובות בישראל, מפליאה להמחיש את התלישות התהומית של טליה. גם רוטשילד, שהצטיין ב"הד קולך", מעורר הזדהות עמוקה כמי שיוצא מגדרו להציג תמונה אידילית של המעבר עד שהיא מאיימת להתנפץ. שניהם אמנם נותנים הצגה, אך היא גם נגנבת מהם שוב ושוב: על ידי תמיר בר כפרודיה על הישראלים שבאו לבירת גרמניה כדי להתבטל בנחת; על ידי לאורה ריבלין כאימו הפוסט-טראומטית של יונה; וגם על ידי אורי קומאי, בתור אחיה הנוגע ללב של טליה.
מן הסתם, ספק אם האקלים במיינסטרים זמין לצרותיהם של זוג פריווילגי שהחליט לשחק ב"אזרחי העולם", וגילה לתדהמתו שלפעמים זה לא כיף. אבל "ברלין בלוז" היא טלוויזיה ישראלית מעולה בכלל ועכשיו עוד יותר. למעשה, כשצופים בה בימים הנוראיים האלה, שבהם ישראלים וישראליות רבים מרגישים הומלסים בכל נקודה על הגלובוס כולל בארצם, קשה שלא להרהר האם הבלוז של ברלין הוא בעצם רקוויאם קיומי.
