האנרכיה החוקתית שאליה נקלעה סוגיית גיוס החרדים בעקבות מכתב היועמ"שית והחלטת בג"ץ לא תביא לגיוסו של אף צעיר חרדי - לא בכפייה ולא מרצון. הסדרת המחלוקת המסעירה הזו בחקיקה איננה רק אינטרס חרדי, אלא גם לאומי וצה"לי. הדרך לפתרון תעבור רק בחוק שבצידו האחד אפשרות של עולם הישיבות החרדי להמשיך ולהתקיים, ובצידו השני ציפייה מהמגזר החרדי להציב מכסות גיוס. זו הדרך היחידה.
החנק התקציבי שעליו הורו בג"ץ והיועמ"שית לא יוביל חרדים לבקו"ם - אבל הוא בהחלט יהיה הזרז לקידום תהליך הפוך. עולם הישיבות החרדי אמנם יתקשה להתמודד ללא תמיכה, אבל ישרוד ויתקיים. האתגר ההיסטורי שהוצב לפתחו יוביל לחיזוק רעיוני שיתבטא בתנועה של תרומות מהארץ ומחו"ל אשר יפצו על הפסקת התמיכה הממשלתית. אנשים יחסכו מפיתם ומלחמם כדי לסייע ללומדי התורה להמשיך בלימודיהם. כך, לישיבות ולתלמידיהן תהיה הזדמנות להוכיח שלימוד התורה, שעומד בליבת הקיום החרדי, אינו תלוי בתקציבים או בתמיכה. תודעת הנרדפות תחזק את הנרטיב החרדי על אודות הצורך לסבול למען לימוד התורה, וסביר להניח שהפגנת מיליון נוספת בשערי ירושלים היא רק עניין של זמן. זהו הרגע הקרוב ביותר למלחמת אחים, שתוצאתה מי ישורנו. המשפטים הללו עלולים להרתיח את הקורא הלא-חרדי הממוצע, שלא מתחיל להבין את ההתעקשות של רבבות צעירים ללמוד תורה במקום להתגייס לצה"ל - אולם זהו שיקוף אותנטי של הלך הרוחות בבית המדרש החרדי בימים אלו.
מסלול ההתנגשות משרת את הקצוות. בצד החרדי, "הפלג הירושלמי" שמוביל הפגנות רדיקליות תחת הקריאה "נמות ולא נתגייס" יכול לחכך ידיים בהנאה עם הצטרפותו של הזרם המרכזי החרדי אל החור השחור של היעדר ההסדרה החוקית. כשאין הסדרה יש אנרכיה, וכשיש אנרכיה - המגזר כולו הופך לסוג של פלג ירושלמי. בכך תמו מאמצי שילוב שנעשו לאורך שנים, וירד השאלטר על חלומות להקמת מסלולי גיוס בהסכמה. כך נראה מסלול התנגשות על מלא.
ובצד השני, הפוליטיקאים שחצבו בשנים האחרונות הון אלקטורלי נאה מלהג חלול שניהלו בנושא השוויון בנטל - שלא הוביל לגיוסו של אף בחור חרדי - יכולים אף הם לנשום לרווחה. הנה, הקמפיין מזין את עצמו. הנושא העדין טיפס לראש סדר היום, בר הסיסמאות נפתח, וכעת ניתן לדהור כל הדרך אל מחוזות הקיטוב שיניב הר של קולות, מנדטים וראיונות. הפלת הממשלה והבחירות - שהפכו כעת לקרובות מאי פעם - הן בבחינת בונוס עבור אותם גורמים פוליטיים.
באמצע נמצא הרוב. מרבית החברה בוודאי תשמח, מסיבות ענייניות, לראות יותר חרדים בצה"ל, בייחוד נוכח אתגר כוח האדם, וגם הרוב בחברה החרדית ישמח שנושא הגיוס יוסדר כחוק, תוך הכרה בזכותו של עולם הישיבות להמשיך ולשגשג - כאשר ברור לכל שהמחיר הוא בהצבת יעדים והקמת מסגרות מותאמות שבהן יישלל החשש החרדי מפני התפרקות וחילון עם ההיחשפות לכור ההיתוך הצה"לי.
מעולם לא היה גיוס החרדים רחוק יותר מאשר ברגע הזה, הרגע שבו נדחפה היועמ"שית אל חנות החרסינה השברירית של המרקם החברתי בישראל. והנה, אין חוק גיוס, אין פטור מגיוס - אבל גם אין גיוס בטווח הנראה לעין. זוהי הרמת ידיים מצד כלל השחקנים על המגרש הציבורי. גם החרדים, גם צה"ל וגם הממשלה מודים למעשה: אין דרך לפתור את הוויכוח ארוך השנים הזה, וכעת זמנה של האנרכיה להכתיב את סדר היום. ומה התועלת? האם מישהו רואה את המשטרה הצבאית פושטת על מאות הישיבות ולוקחת אלפי צעירים חרדיים אל הכלא הצבאי? ואם תעשה זאת - האם הצעד יקרב גיוס חרדים או יעיף את היום הזה אל מעבר להרי החושך?
את אות הקלון צריך להפנות גם לעבר המפלגות החרדיות, שכשלו במשימתן הבסיסית ביותר: שימורו החוקי של עולם התורה. שימור עולם התורה הוא עילת העילות וסיבת הסיבות של הנציגות החרדית בכנסת. היסטורית, זוהי הסיבה העיקרית וכמעט היחידה לקיומן של מפלגות חרדיות.
מעטים הם הלא-חרדים שמסוגלים לרדת לשורשיו של החשש החרדי העמוק מההשפעה של גיוס לצה"ל על עולמו הרוחני של הצעיר המתגייס. מעטים גם החרדים המפנימים את עומקו של הפצע הישראלי החשוף, את עוצמתו של הכאב המדמם בימים של מלחמה. הקושי של כל מגזר להבין את מטעניו הרגשיים של המגזר המקביל מקשה על השגת הפתרון.
נדרשת רוח חדשה של הכלה הדדית. זהו זמנם של הכוחות האחראיים והלא פופוליסטיים במערכות הציבוריות שלנו להתאגד ולשבת לשולחן. זו הדרך היחידה לאיתורו של מוצא מהסבך ולהתחלת תהליך תיקון חברתי. למען עולם התורה, למען צה"ל, למען החברה הישראלית כולה, למען עתידנו הקולקטיבי.
אריה ארליך הוא עורך המגזין של "משפחה"
תודעת הנרדפות תחזק את הנרטיב החרדי על אודות הצורך לסבול למען לימוד התורה. זהו הרגע הקרוב ביותר למלחמת אחים
