שלוש נשים הגיעו להלוויה של מרינה מלינובסקי שנרצחה בתל-אביב. הן בקושי הכירו אותה, אבל לא היו מוכנות שתלך בדרכה האחרונה לגמרי לבד. היא נקברה ביום רביעי האחרון בשעת ערב כשלצידה שתי נציגות מעמותת "לא עומדות מנגד", שליוו אותה בשנה האחרונה, ושוטרת. בלי משפחה, בלי חברים, בלי הספדים קורעי לב על האישה שהייתה ואיננה. בודדה במותה בדיוק כפי שהייתה בחייה.
מלינובסקי נמצאה לפני כשבועיים עם פצעי דקירה וסימני אלימות, כשהיא מכוסה בשמיכה בין שני בניינים בשכונת התקווה בתל-אביב. בסך הכל בת 32 במותה. היא נולדה, גדלה וחיה את מרבית חייה באוקראינה. בת יחידה, ללא משפחה, שעבדה בתחום הקוסמטיקה. לישראל הגיעה בתקופת משבר הקורונה. כשהתחילה המלחמה במולדתה היא הבינה שאין לה לאן לחזור, אבל זה לא היה באמת משנה, כי פה, בישראל, היא איבדה את החופש שלה.
זעקה אילמת
בכניסה לארץ אמרה שהיא תיירת שהגיעה לחופשה כדי לבקר חברים, אבל המציאות הייתה אכזרית הרבה יותר. מהרגע שכף רגלה דרכה פה, הדרכון שלה נלקח ממנה, והיא איבדה את החירות לקבל החלטות על החיים שלה. "שלוש שנים היא הייתה בישראל בלי שאף אחד יכיר אותה", מתארת נעמה סבתו, עובדת סוציאלית שמסייעת לקורבנות סחר בעמותת 'לא עומדות מנגד', "היא גרה אצל גברים, ובתמורה היא הייתה מנקה, מבשלת ומקיימת איתם יחסי מין. לא היה לה כסף משלה או רכוש, שלטו לה בחיים".
קשה לשאת את המציאות האכזרית של מרינה בשלוש השנים האחרונות לחייה. במצב נפשי והתמכרותי קשה היא נכנסה ויצאה מבתי חולים שאליהם הגיעה תחת הזנחה קשה, עם סימני אלימות ושברים. בחלק מהפעמים היא הגיעה לחדר אקוטי בחשד לאונס. אבל משום שהייתה ללא תעודה מזהה, ובכל פעם השתמשה בשם קצת אחר, היה קשה לחבר בין כל החלקים. זעקתה נשארה אילמת והיא נשארה שקופה, בלי שאף אחד יזהה את המצוקה והסכנה שבהן היא נמצאת.
את סבתו היא הכירה בסמוך לפסח לפני כשנה. "באתי לפגוש אותה בבית חולים לאחר שהגיעה לשם כתוצאה מהרעלת אלכוהול", היא מתארת, "היא הייתה מעולפת, ללא תעודה מזהה, לא דיברה עברית. אף אחד לא בא לבקר אותה. אבל רבע שעה לפני שהגעתי לשם היא הוציאה את האינפוזיה וברחה".
סבתו מסבירה ש"כשמדובר בקורבנות סחר בבני האדם, האיתור הוא השלב הכי קריטי, ובתי החולים הם צומת מרכזי בהקשר הזה. ברור שהיא או נשים במצבה לא יגיעו מיוזמתן לבית החולים. זה יקרה רק כשהן יגיעו למצב כל כך קשה, ומישהו יבין שהן חייבות טיפול - וזו הזדמנות להציל אותן".
באופן אבסורדי, אותה הגעה של מרינה לבית החולים קידמה הכשרות לצוותים רפואיים לזיהוי קורבנות סחר. לו רק הייתה יודעת כמה חיים היא סייעה להציל. "כשהיא ברחה מבית החולים, הצוות הרפואי שטיפל בה אמר שהם מעריכים שהיא תחזור כי היא לא במצב טוב", מתארת סבתו, "ובאמת חודש לאחר מכן, רופא שהיה בהכשרה שערכנו דיווח לנו שהיא הגיעה לשם עם זיהום חמור. היא הייתה במצב מאוד קשה, מורדמת ומונשמת. בגלל שחשדו שאולי הזיהום הגיע למוח, היו צריכים לגלח לה את הראש וכרתו לה את האצבעות בידיים וברגליים. אני לא יודעת הרבה דברים על מרינה, אבל אני יכולה להגיד שגם כשהיא הייתה כאובה וחבושה היו לה עיניים מחייכות. היה בה משהו מאוד נוגע ללב, חמוד, קצת ילדותי אפילו".
מאוחר מדי
מרינה הוכרה כקורבן סחר בבני אדם והגיעה למקלט לנשים נפגעות סחר, אבל מצבה הנפשי וההתמכרותי היה קשה. זמן קצר לאחר מכן, כשהיא מתמודדת עם נכות וחסרת אמצעים, חזרה לאותו רחוב שבו סיימה את חייה.
"היא הייתה שבורה בגוף ובנפש, ולמרות שכל הגופים התגייסו כדי לתת לה מענה זה היה מאוחר מדי", אומרת ד"ר נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד", "החשש שלנו הוא שבגלל המצב המשברי המתמשך שבו כולנו נמצאים, מצד אחד מקרים כאלה ילכו ויתרבו, ומצד שני הם יישארו מתחת לרדאר. אלימות כלפי קורבנות סחר וזנות נתפסת פעמים רבות באופן מזעזע כ'חלק מהמקצוע'. אלה נשים שנמצאות בתחתית השרשרת, כשמלכתחילה אלימות כלפי נשים בכלל מטופלת מעט מדי ומאוחר מדי. לכן, אנחנו קוראות לכל מי שנתקל בחשד לסחר בנשים לדווח ללא היסוס, וקוראות למשטרה לפעול מתוך רגישות לנשים אך באופן נחוש כנגד סרסורים וזנאים. ניצול נשים בזנות הוא אלימות לכל דבר שמביאה אפילו למותן, כפי שאנחנו רואות במקרה הקשה שלפנינו".
מרגע שכף רגלה דרכה פה, הדרכון שלה נלקח ממנה והיא איבדה את החירות לקבל החלטות על החיים שלה. "שלוש שנים היא הייתה בישראל בלי שאף אחד יכיר אותה", אומרת נעמה סבתו, עובדת סוציאלית שמסייעת לקורבנות סחר
