הטריק של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקיים מסיבת עיתונאים בדיוק בזמן שיש מחאה נגדו ברחובות, עבד שוב. כל הערוצים מלבד ערוץ 14 הראו על חצי מסך את ההמונים בירושלים, אך בדקות רבות מי שהיה על המסך הוא רה"מ. הצהרתו של נתניהו הועברה במלואה, וזה שהראו את המחאות בצד השני לא גורם ל"איזון". לפחות חתכו באמצע ההצגה, כי בכל זאת המהדורות עמדו להתחיל ואפילו נתניהו לא קדוש יותר מפרסומות בזמן החשוב הזה. בכל מקרה, השאלות ששואלים את נתניהו משמשות עבורו כהרמה להנחתה והוא עונה תשובות כל כך ארוכות, עד שבכלל שוכחים מה השאלה. כמו סטנדאפיסט ששואל אם יש פה מישהו מבת-ים כדי לספר בדיחה על העיר.
במוצ"ש השידורים לא הופסקו למרות ההפגנות שהיו ברחבי הארץ, בטלוויזיה הדגימו ניתוק מדהים מהמציאות. בין אם "מאסטרשף" בערוץ 12 ובין אם זה פרק של "שנות ה-90" בערוץ 13, וגם אמש לא ממש שינו את לוח השידורים. למרות שאי-אפשר להגיד שלא מדובר באירוע תקשורתי שדורש התייחסות מיוחדת, בכל זאת עשרות אלפים עלו לירושלים כדי למחות. לא שווה ערב שידורים מיוחד? ואחר כך אומרים ש"התקשורת שמאלנית", שמענו עליכם. מחאה ענקית נגד הממשלה בזמן מלחמה זוכה בערך לזמן המסך אותו מקבלת כתבת צרכנות גנרית. הכי חשוב שהציבור לא יפספס עוד פרק של "הפליליסטיות" או של השעשועון "האחוזון העליון" ובטח ובטח לא פרק של "המתחזים" עם חיים אתגר. נתניהו בכלל לא היה צריך לעשות מסיבת עיתונאים, את הטלוויזיה המחאה לא ממש עניינה בכל מקרה.
בצהריים אמר בערוץ 14 צביקה פוגל מעוצמה יהודית שההפגנות מחזקות את סינוואר, בערב רה"מ הצטרף אליו עם אמירה אחרת מאותה משפחה על כך שחמאס יברך על הליכה לבחירות. זהו ז'אנר ממש מעניין שמתפתח אצל הפוליטיקאים מה"ימין": הם מנהלים דו-שיח דמיוני עם יחיא סינוואר וחמאס, הם יודעים מה הוא חושב, מה מחזק אותו ומה מחליש אותו. הכל כמובן מתנהל בתוך הראש שלהם. הבעיה היא שזה יוצא החוצה ונהיה טיעון לגיטימי. הגיע הזמן לומר למדמיינים שהם הוזים דיאלוגים עם סינוואר, וזאת לא המציאות האמיתית. הם לא יודעים מה יחזק אותו ומה יחליש אותו, ואי-אפשר להתייחס לטיעון הזה ברצינות. חברי ממשלה רבים אוהבים להמציא מציאות, ואז להתווכח איתה. זה לא מבשר טובות לעתיד המדינה. אנשים שמדמיינים ועוסקים בהזיות כאלה, הם ינצחו את חמאס? בעצם, בדמיון שלהם הם כבר ניצחו אותו והחזירו את כל החטופים.
בקטנה: ב"פגישה" רוני קובן החליט לארח את גלית דיסטל־אטבריאן ששברה שתיקה של בערך שלושה ימים. דיסטל־אטבריאן עשתה לקובן בית ספר וניצלה את הפלטפורמה המפנקת עד תום. מה לא היה שם? התקרבנות, התמסכנות וקריאה מזויפת לאחדות. נתניהו? הוא כמובן צריך להישאר וכמה שיותר. כל ניסיון של קובן לגרום לשרת ההסברה לשעבר לחשבון נפש נהדף בקלילות, והיא נהנתה מכל רגע. אפילו ב"פטריוטים" היו עושים לה חיים יותר קשים.
