עולם התרבות הישראלי נפרד אתמול מאחד מענקיו: הסופר סמי מיכאל, מחשובי הסופרים והיוצרים במדינה, הלך לעולמו בגיל 97.
מיכאל היה בין הסופרים המעוטרים בישראל: הוא זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס עגנון, פרס ברנר, עיטור אנדרסן – מהפרסים החשובים בעולם לספרות ילדים, ועיטורים בינלאומיים ומקומיים רבים נוספים. הוא הותיר אחריו את אשתו, רחל, ושני ילדים, אמיר ודקלה.
סמי מיכאל נולד בעיראק ב-1926 תחת השם כאמל סאלח. מגיל צעיר גילה מודעות פוליטית והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית העיראקית. בשנת 1948 נאלץ לברוח לאיראן ושנה מאוחר יותר עלה לישראל. את שמו המעוברת, סמי מיכאל, אימץ לאחר הגעתו לארץ. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת חיפה, בחוגים לפסיכולוגיה וספרות ערבית.
הוא כתב לראשונה דווקא בעיתונות הערבית, והיה היהודי היחיד שהתקבל כחבר מערכת בעיתון "אל-איתיחאד", שבו שימש ככתב ועורך. ב-1974 ראה אור ספרו הראשון, "שווים ושווים יותר", רומן המתאר את תהליך התפוררותה של משפחת עולים מעיראק בעקבות קשיי התאקלמותה בישראל. מאז צאתו לאור הפך שם הספר למטבע לשון שגור במאבקם של יוצאי ארצות המזרח לשוויון חברתי בישראל של שנות ה-70.
חלק מרכזי בכתיבתו נגע לסוגיות חברתיות בוערות בחברה הישראלית: יחסים בין-עדתיים, יחסי יהודים-ערבים, שאלות פוליטיות-חברתיות ושאלות הנוגעות לזהות היהודית-ישראלית. לצד פעילותו הספרותית הענפה כסופר וכמתרגם הוא עסק גם בפעילות פוליטית. כך, למשל, היה בין היוצרים הישראלים הראשונים שהוזמנו להרצות בקהיר לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
במהלך האינתיפאדה הראשונה השתתף מיכאל במשלחת של אנשי רוח שהיו פעילים בתנועת "שלום עכשיו", אשר פרצו את מחסומי צה"ל שהקיפו את חברון הנצורה. ב-1988 הצטרף לרשימת "רצ" לכנסת ישראל, והיה בין האמנים ואישי הציבור שקראו להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. פעילותו הציבורית של מיכאל לא פסקה לאורך השנים, והוא התבטא מפעם לפעם באופן חריף כנגד מדיניות הממשלה בתחומים החברתיים. הוא אף כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח במשך 22 שנה, עד ספטמבר 2023, ומאז כיהן כנשיא הכבוד של הארגון.
ספריו של מיכאל קיבלו הכרה ממסדית וזכו במקביל לפופולריות גדולה בציבור. בין ספריו שנכנסו לתוכניות הלימודים בבתי הספר ניתן למנות את "חצוצרה בואדי" (1987), "חסות" (1975), "סופה בין הדקלים" (1975) ו"חופן של ערפל" (1979). ב-2016 עמדו ספריו של מיכאל במרכזו של דיון ציבורי כאשר ועדת ביטון, שאותה מינה משרד החינוך, החליטה להוציא מרשימת ספרי החובה לבגרות את "חצוצרה בוואדי" ואת "חסות", ובמקומם המליצה על ספרו "חופן של ערפל". היו שטענו כי ההחלטה נבעה ממניעים פוליטיים, שכן הספרים שהוצאו מהרשימה עוסקים ביחסים בין יהודים לערבים. חברי הוועדה הכחישו את הטענות והסבירו שראוי ללמוד ספרים של מיכאל שהציבור פחות נחשף אליהם עד כה.
המשורר ארז ביטון, שעמד בראש אותה ועדה, סיפר אתמול בראיון ל-ynet כי "סמי מיכאל היה מגדולי הסופרים העבריים שלנו. הוא היה דוגמת מופת להגירה חיובית של מי שעלה בגיל מבוגר יחסית, ללא עברית, לאחר שצמח במסגרת תרבותית ערבית בעיראק. הוא ידע לחלץ את עצמו ממוסכמות והציב את עצמו כסופר מקורי שלא היסס לבקר את החברה הישראלית".
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ספד: "תרומתו של סמי מיכאל לתרבות ולהוויה הישראלית לא תסולא בפז. הנער שעלה מעיראק גישר ותיווך בין נדבכי הזהות השונים שלו, והציב פסיפס נהדר של ישראליות בחלון הראווה שלנו כעם וכמדינה. בין עלייה לשורשיות ישראלית, בין חספוס בוטה לעיתים לרכות מלטפת, בין פריפריה למרכז, בין כלל עדות ישראל לבין עצמן ולבין ערביי ישראל והמזרח התיכון – הוא תמיד ידע לפסוע מעדנות, ללקט מכאן ומכאן, ולא לוותר לרגע על עמוד שדרה ערכי, חברתי, רגיש ומלא חיים. "הוא היה ענק שבענקים".
שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, ספד: "סמי מיכאל היה איש של מילים ודעת, שחי חיים ארוכים ומלאים ופעל ללא לאות למען צדק, שוויון וערכים חברתיים. מורשתו, הישגיו החברתיים ויצירותיו יישמרו לעד בספר החיים של התרבות הישראלית, יצירות המנצחות את מבחן הזמן. תנחומיי הכנים למשפחתו. יהי זכרו ברוך".
