סמי מיכאל הציע לישראל עתיד שהיא לא בחרה בו. בספריו הנוקבים הוא התיך באופן מעורר השתאות את ההפרדה בין הפוליטי לספרותי, באופן שאף אחד אחר לא עשה לפניו וגם לא אחריו. יכולתו הפנומנלית הייתה לחזות למרחוק את השלכותיו של קו השבר בחברה הישראלית, ולחפור בו עמוק. בזעקת המחאה שלו תמיד היבהבה בסתר תקווה לשינוי; ודומה כי בעומק ההומניזם שלו פעמו אופטימיות ואמונה בכוח הרוח האנושית. על אף שאיכויותיו הספרותיות היו בלתי ניתנות לערעור, במשך שנים הוא נדחה מן הקאנון הרשמי בשל בחירתו בנושאי טאבו.
ב-1974 כתב את 'שווים ושווים יותר', והצביע על קו השבר המזרחי-אשכנזי, שעשרות שנים מאז עדיין מדמם. מרחב הזמן שנפער בין הזמנים הללו מעיד כמאה עדים על אינספור ההזדמנויות שהוחמצו לריפוי ולהגברת תהליכי השוויון. ב-1977 בחר להעמיד במרכז הרומן 'חסות' את בן דמותו של מחמוד דרוויש, על רקע מלחמת יום כיפור. ערבים, קומוניסטים, מזרחים — מיכאל תמיד התעקש להעניק את קולו למי שהודרו ונדחקו מן המיינסטרים הישראלי ההגמוני. קשה לדמיין היום סופר יהודי שיהיו לו עוז הרוח והיכולת לתאר באמפתיה, ברגישות ובמהימנות את הלך רוחו של המשורר הלאומי הפלסטיני; עבור מיכאל זה היה טבעי. מוטיב הרומן "האסור" בין יהודייה לערבי, או בין ערבי ליהודייה, עבר כחוט השני ביצירותיו. זוהי הספירה הפרטית הרגישה, העדינה, הנמחצת בין ובתוך הכוחות הלאומיים החזקים ממנה — ב'חופן של ערפל', ב'חצוצרה בוואדי', ב'יונים בטרפלגר'. מיכאל פרס לראווה את הממאירות שבסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובתוך הספרים הנפלאים הללו מקופלת תחינה לעתיד אחר. אומץ הלב הספרותי שגילה, בעצם הבחירה לעסוק בנושאים הללו בלא מורא, היה גם אומץ לב אזרחי. קולו כנשיא האגודה לזכויות האזרח נשמע רם וצלול, ולא ויתר לאיש.
ב-2016 הוצאתי לאור את ספר המאמרים הראשון והיחיד שעסק ביצירותיו, 'נסיך ומהפכן', בעקבות כנס שהתקיים בשיקגו. במאמר שכתבתי בחרתי להתמקד באופן החיתום של יצירותיו, כלומר — כיצד הן מסתיימות. הצבעתי על כך שלא פעם הסיום חורג מסדר המציאות הריאליסטי של מודוס הכתיבה של מיכאל, לכדי מחזה אימים דיסטופי. בראייה רטרוספקטיבית אני מוצאת כי מיכאל לא חרג כלל מסדרה של המציאות — אלא פשוט ניבא אותה. •
