"לפני חודש וחצי היינו, כל האחים, אצל סמי בפעם האחרונה. כוחותיו כבר אזלו. בכל זאת, 97 זה גיל שלא קל לשאת אותו. חששנו שהסוף שלו מתקרב ורצינו גם להיפרד ממנו, לא רק לשהות במחיצתו.
כבר לא מעט זמן סמי אמר שהוא פוחד שהסוף שלו מתקרב. הוא דיבר על חולשות ועל הפחד מהמוות. הוא נפטר יומיים אחרי שהחתן שלו, שהיה צעיר ממנו ב-27 שנים, הלך לעולמו, מה שרק מחריף את הכאב.
המוות של סמי מציף אצלי הרבה זיכרונות ילדות וגם זיכרונות מאוחרים יותר. סמי היה הילד היפה, המבריק, המוצלח במשפחה. כל התעודות שלו היו מאה. ההורים, הדודים והדודות סגדו לו והעריצו אותו עד יומם האחרון. כולם העריצו אותו. הוא גם היה שוויצר לא קטן. ככה זה כשאתה כזה מוכשר.
אני צעירה ממנו בתשע שנים, וכילדה בת שש אני זוכרת את הפעילות הקומוניסטית בבית שלנו, שלו ושל חבריו. אנחנו, האחים הקטנים, היינו צריכים להיות בשקט, לא להשמיע רעשים כדי לא להפריע להם.
עד לפני כמה שנים סמי ואני דיברנו הרבה בטלפון וביקרנו זה אצל זה. הוא תמיד כתב. כישרון הכתיבה שלו היה יוצא דופן. הוא היה עיתונאי גם בעיראק. היה לו דמיון פורה, הוליוודי, והוא היה מכניס ליצירות גם דברים שלא היו. הוא רצה לכתוב ספרים שאנשים יאהבו וסופר הוא לא חוקר. מותר לו לשחק עם הדמיון.
קראתי רק חלק מהספרים שכתב. את "חצוצרה בואדי" אהבתי מאוד ואת "ויקטוריה" אהבתי רק בחלקו. כמובן שאמרתי לו את דעתי עליהם, מה דומה באמת לילדות שלנו בעיראק ומה פרי הדמיון שלו, והוא קיבל את זה. יותר מכל הוא היה גאה בילדים שלו, אמיר ודקלה, ובנכדים הנהדרים. אם יש העולם הבא, אני מקווה שיהיה לו שם טוב.
הביא לדפוס: יואב בירנברג