סמי מיכאל הוא בעיניי עץ תמר שנעקר משורשיו על גדות החידקל וכל הנחלים בארץ רצו שיישתל על גדותם. הוא סופר ריאליסט שלא שכח לרגע את הכתיבה הערבסקית אותה הכיר מסיפורי אלף לילה ועוד לילה. התערובת הזאת היא בעיניי הקופסה השחורה המסתתרת כמעט בכל שורה שכתב. לגיבורים שלו יש רגלי בטון שניצבות על קרקע יציבה מאוד, אך על כתפיהם תלויות כנפיים המאפשרות להם לעוף לחלומות.
במשך שנים לימדתי בתיכון עירוני י"א בתל-אביב את "חצוצרה בואדי". ברוב השנים היו לי גם תלמידים ערבים והם הרגישו שסמי מיכאל מכיר מצוין את הסיסמוגרף של שפתם. הם חיכו לרעידות האדמה וידעו שהוא כותב עליהם לא כתייר בארצות ערב, אלא כבן בית. ואם הזכרתי את "חצוצרה בואדי" הרי שחשוב לציין שסמי מיכאל ידע לכתוב נפלא גם כשהוא כמספר "התחפש" לאישה. ודי בהקשר הזה להיזכר בשורות שבהן אמא של הודא מתארת לידה: "והצירים – רק אלוהים יכול להמציא דבר כזה, כמו שני סוסים פראים שנכנסים לגוף וכל אחד מושך לצד אחר והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שיקרעו אותך לשניים...".
ומעבר להרים הגבוהים שסמי יצר במפה הטופוגרפית של הספרות, חשוב להגיד שהוא הוא איש עם טונות של כריזמה. לא במקרה קרא יגאל שוורץ לקובץ המאמרים עליו בשם "נסיך ומהפכן". ומכל הקילומטראז' שהיה לי איתו אני נזכר בסיור שערכנו בואדי ניסנאס. סמי, פרופ' ששון סומך ואני דיברנו חצי בעברית, חצי בעיראקית. הם צחקו על שיבושי המילים שלי וניסו לשתול בפי את ההגייה היותר מדויקת. צעדנו לעבר מסעדת דגים וסמי אמר שהיא מצוינת – אבל הוא עדיין מתגעגע "למסגוף שהגישו במסעדות על גדות החידקל".
