ראש הממשלה הרוויח ביושר את סימני השאלה סביב בריאותו עוד לפני מסיבת העיתונאים שלשום. מה לעשות, ככה זה אחרי כמה וכמה אירועים שבהם התגלה בקע לא קטן בין הודעות לשכתו למציאות. בתום מסיבת העיתונאים, שבה בנימין נתניהו כשל בלשונו שוב ושוב (אלא אם ההגייה "חמאש" במקום "חמאס" הייתה מחווה לשדרן רמי וייץ), צריך להיות טאלנט בערוץ 14 כדי לא לתהות מה עבר עליו, ולא פחות חשוב: למה אדם שנראה ונשמע ככה הרשה לעצמו להופיע מול האומה בעיצומה של מלחמה. מרגיע זה לא היה.
אבל הציפייה לשקיפות מינימלית מגבר בן 74 שמנהל מערכה מסובכת, כזאת שתכף נמשכת כמעט כמו כל הכהונות שלו, כבר מזמן הפכה לבדיחה מתגלגלת בתוכניות האקטואליה; רק עוד סעיף קטן בתהליך הנרמול של כל מה שנחשב פעם לא-נורמלי במשטרים דמוקרטיים מתפקדים, כגון מנהיג שעומד למשפט או חברת כנסת מהזן של טלי גוטליב. הגיעו הדברים לכדי כך שדפנה ליאל (חדשות 12) קוראת מהסלולרי הודעה טרייה מלשכת נתניהו על מועד השחרור הצפוי שלו, וכבר הפאנל כולו נדרש לפלפולי רש"י כדי להדגיש סתירות והבדלים, כי לא ניתן פשוט להגיד "החלמה מהירה" ולעבור נושא.
בשלב זה, אפילו אין טעם למחזר את הכתבה על "מנהיגים שהסתירו את מצב בריאותם". גם קטע הסטנד-אפ (נניח) של גיא הוכמן אחרי ה"התייבשות" של נתניהו (שהסתיימה כזכור בהשתלת קוצב לב) נשחק עד דק, משום שהוא עצמו הגחיך סיטואציה רצינית למדי: האיש החזק במדינה (שוב) לא אמר אמת. אפילו ברובד הפוליטי, לא ממש מעניין לשמוע פרשנות בנוסח "חשוב לנתניהו להיראות חזק" או "נתניהו כבר היה עושה מזה חגיגה לו היה מדובר בבני גנץ/יאיר לפיד/שאלתיאל קוואק". תיכף תגידו שבקיץ יהיה חם.
מנגד, הניסיון להצביע על הפקפוק במידע שיוצא מנתניהו כתופעה ייחודית, מגלם יותר את האובססיה כלפיו מאשר הבנה של הלך הרוח העכשווי. מיכל פעילן מחדשות ערוץ 12, למשל, שהולכת והופכת לפעילת מחאה במקום עיתונאית שמסקרת אותה, דיברה בקול נרגש על כך ש"יש ציבור כל כך גדול שלא מאמין למילה של ראש הממשלה... גם על זה צריך לומר רגע".
ובכן, נתניהו רחוק מלהיות היחיד שלא מאמינים לו. שנות המהפכה הטכנולוגית די השמידו את רעיון האמון במוסדות ובבעלי תפקידים בכירים, בהם כאלה שאינם נתניהו. האמת היא שכשזה נוגע לצבא, לדוגמה, היעדר הספקנות בציבור בכלל וברוב התקשורת בפרט חמור לא פחות מהיעדר השקיפות אצל נתניהו: זה שהרמטכ"ל אומר "חמאס" ולא "חמאש" לא מעיד בהכרח שהבקע בדרום ובצפון קרוב לפתרון.
בקטנה
פרק הסיום של "חולי אהבה", ששודר אמש בקשת, לא שינה את הרושם שהותירה הסדרה מראשיתה: דרמה שהצטיינה בעיקר בבינוניות שלה. גם בפינאלה אי־אפשר היה להפריד בין רגעים טלוויזיוניים יפים, כגון הנשיקה של איילת זורר ועמוס תמם מגולחי הראש, לבין הטיפול המופרך בפן הפוליטי של התסריט, שהתחיל הכי רע שאפשר ורק הידרדר מאז. מצד שני, לפחות הצופים והצופות זכו לראות סצנה הכוללת מדגם קלפיות: לא נראה שהם יקבלו עוד אחת כזאת בזמן הקרוב.
