היה זה מהפך היסטורי. במוזיאון ההגנה בתל-אביב, הנושא את שמו של בכיר הארגון אליהו גולומב, שבחייו שימש גם בית מגוריו, הושק הספר "משה סנה - מנהיג המרי העברי" - מחקר מעמיק של ד”ר ניר מן, מחברם של ספרי היסטוריה בת ימינו. מדובר בהליך או מהפך היסטורי, משום שסנה, ראש המפקדה הארצית (רמ"א) הראשון של ההגנה - הכוח היהודי הצבאי הבכיר בתנועה הציונית - סיים את סיפור חייו המנהיגותי במחנה האידיאולוגי הסובייטי.
עם זאת, בהיותו על ערש דווי ב-1972 עשה סנה מעין חזרה בתשובה. בצוואתו הפוליטית, שפורסמה בראשונה על ידי כותב שורות אלה בעיתון זה, הופיע בהבלטה המשפט הבא: "הדבר היחיד שהינני מצטער עליו כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות - דבר שאין לו צידוק לא עיוני ולא מעשי משום זווית ראי רצינית שהיא". וכאן באות חמש מילים המסיימות את הווידוי: "על כך הינני מביע חרטה".
הספר, שהוא עב כרס, כתוב בעברית דקדקנית, בלשון מותחת, מוביל את הקורא של ההווה לעבר דרמטי. בפרק האחרון ד"ר מן מגלה כי "היו נושאים שלא הועלו במחקר זה ביודעין מפאת קוצר היריעה". על כך ניתן לומר מילה אחת: חבל. ועוד יותר חבל, מביא לנו המשפט הבא: "קרוב לוודאי שיש נושאים עלומים נוספים בעשייתו הביטחונית של סנה שטרם נחשפו ושמייחלים להעמקה מחקרית בעתיד". ד"ר מן השקיע בספר זה 12 שנות עבודה, ואכן הספר עמוס בגילויים היסטוריים מאוד דרמטיים.
למה כוונתך, שאלתי אותו, בדברך על נושאים עלומים ודומיהם? "עד כה, הארכיונים בגוש הקומוניסטי לשעבר טרם נפתחו לעיון מחקרי", הוא ענה. "מקצתם נפתחו אמנם בשנות ה-90, אבל בהגבלה קשה. וגם פתיחות זו בוטלה מזמן ורוב התיעוד ההיסטורי טרם נחשף". לאיזה סוג של חומר היסטורי שעודנו סגור הינך מתכוון, שאלתי. "המסמכים הסובייטיים משנות ה-40, בטרם הוקמה מדינת ישראל", השיב, "בהם תועדה יצירת הקשר בין מדינות החסות של ברית-המועצות דאז, צ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה ופולין, לבין נציגי ההסתדרות הציונית".
בנקודה זו איזכר ד"ר מן גילוי היסטורי שאני אישית גאה בו. חשפתי בכתב העת "האומה" ב-1986 סיפור ידידות בין אמיל בונדאראש, גנרל רומני בכיר שהוביל את הצטרפות ארצו לגוש הסובייטי, לבין יוסף קלארמן, מבכירי התנועה הרביזיוניסטית, לימים תנועת החירות, שפעל במזרח אירופה ככתב סוכנות הידיעות הבינלאומית סט"א, להשגת הכרה בהקמת מדינת ישראל. על הפרק עמד אז הצורך בסיוע להפלגתן של שתי אוניות מעפילים גדולות מרומניה לארץ ישראל. בנוכחותו של קלארמן טילפן בונדאראש למנהיג ברית-המועצות יוסף סטלין, וקלארמן זכר עד יומו האחרון את המילה הרוסית "דא", דהיינו הן, שיצאה מפיו של סטאלין.
בהליך של השגת הסכמה זו, סיפר לי קלארמן, הוא עירב את סנה, ששהה באותם ימים בפריז. סנה דרש להיפגש עם בונדאראש, והמנהיג הרומני תבע שבפגישה זו ינכח קלארמן. בשיחה זו, סיפר לי קלארמן, גיליתי את נטיותיו הפרו-סובייטיות של סנה. וכך שיחזר קלארמן את דברו של סנה באוזני המנהיג הרומני: "קרב היום שברית-המועצות תשתלט על המזרח התיכון, זוהי שאיפתה". סנה ניסה באמצעות בונדאראש להעביר מסר לקרמלין שהוא מוכן להנהיג תנועה בארץ ישראל שתתמוך בהקמת רפובליקה דמוקרטית עממית (כפי שמכונות מדינות הגוש המזרחי) בשטח המדינה היהודית. סנה היה בטוח: "זה יהיה טוב ליהודים". בארכיונים בגוש הקומוניסטי לשעבר עדיין גנוזים תיקים עמוסי חומר שטרם נחשף בנושא ההעפלה, העברת עקורים יהודים, אספקת נשק ליישוב היהודי ומגעים דיפלומטיים בנושאים אלה.
