למרות שהתנגדתי ל"רפורמה המשפטית" שממשלת נתניהו ניסתה לקדם, בכל פעם שהגעתי להפגנות בקפלן הרגשתי אי-נוחות מסוימת. אף שסלדתי מהרפורמה כי חשבתי שיש בה נזק לדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר לממד הליברלי שבה, הטענה של המוחים כאילו יש מאבק פשוט וברור בין חסידי דמוקרטיה לחסידי דיקטטורה נראתה לי קיצונית ושטחית מדי. חשבתי שצריך לנהל את המאבק נגד הרפורמה בצורה חכמה, מורכבת ומכילה יותר, מתוך ההקשר של העימות ההיסטורי המתמשך בציונות, עוד מאז ימי אחד העם והרצל, על דמותה של המדינה היהודית. אבל לא מתוך סיסמאות שדמו בעיניי לתמונת הראי של תומכי הרפורמה.
גם ההשוואות בין המתרחש בישראל לבין מה שקורה בפולין ובהונגריה נראו לי מופרכות בשל ההבדלים בין ההקשרים ההיסטוריים, הסוציולוגיים והאידיאולוגיים שבין המקרה שלנו למקרים שלהם. ומן הסתם גם הזהות הדי מובהקת של המוחים הפריעה לי. כל עוד המאבק נגד הרפורמה לא כלל גם ציבורים שונים ומגוונים מהציבור הקפלניסטי הרגשתי פחות שייך.
כמוני היו רבים אחרים, אני בטוח.
גם לאחר 7 באוקטובר, כשהיה לי ברור, כמו למרבית הציבור, שנתניהו הוא האחראי, הסתייגתי מאלו ששאפו לחדש מיד את ההפגנות ולקרוא להתפטרותו בעיצומה של המלחמה. סיסמאות בנוסח "אתה הראש - אתה אשם" דמו בעיני כניסיון לנצל את המובן מאליו ברגע הלא-נכון, כשהחיילים מכל גוני הציבור נכונים להקריב את עצמם בעזה. אבל בחלוף כמעט חצי שנה מתחילת המלחמה אין ספק שהגיע הזמן להציף את הרחובות. הפעם, בתביעה פשוטה וברורה: בחירות חדשות. זו תביעה שאמורה להיות משותפת לכל הזרמים, מימין ומשמאל, חרדים וחילונים, יהודים וערבים. שכן ישראל נמצאת עתה בצומת האסטרטגי המסוכן ביותר לעתידה, הן מבחינה ביטחונית ומדינית והן מבחינה פנימית.
הבחירות הקודמות נערכו אמנם רק לפני שנה וחצי, אבל כשרוב הציבור לא חשב על הרפורמה שהוטחה בפניו ולפני שרוב הציבור הכיר במחדלים שהביאו ל-7 באוקטובר. כעת, כשאנחנו בסכנת בידוד מהעולם הנאור, וכשהמלחמה בעזה נקלעה למבוי סתום למרות ההישגים הצבאיים בשל ההתחמקות משאלת "היום שאחרי" - אין ברירה אלא לשאול את הישראלים מה הם רוצים.
אלה שטוענים שזה לא הזמן להפגין משום שאנו עדיין במלחמה מפספסים את העובדה שהמלחמה הזו תוכרע - במובנה האסטרטגי והעמוק - רק כאשר נכריח את הפוליטיקאים להחליט לאן אנחנו הולכים. להבטיח להגדיל את תקציב הביטחון זה קל. זה ברור. השאלה האמיתית היא על איזו מדינה הצבא צריך לשמור. התסכול מהמצב ומהיעדר האופציה לשינוי הוא שעשוי לממש את מה שראש השב"כ התריע מפניו: מלחמת אחים. ולכן רק הענקת ההזדמנות לציבור לבחור מחדש תרגיע את המצב. זה נשמע פרדוקס, אך דווקא בחירות יאחדו אותנו.
ישראל לא יכולה לשאת יותר את הפילוג, את סוגיית השילוב של החרדים בחברה ואת היעדר ההכרעה לגבי צביונה. התביעה לבחירות אמורה להיות משותפת לכלל הציבור: אם הימין מאמין בדרך של נתניהו-סמוטריץ', הנה ההזדמנות שלו לנצח בבחירות כשהסוגיות האמיתיות מונחות בכנות על השולחן. ולהפך, כמובן: אם השמאל-מרכז חפץ בהחלפת הממשלה אין תזמון טוב יותר מהרגע הנוכחי, בשעת מלחמה, כשעדיין ניתן לתקן.
לכן התביעה לבחירות, במועד מוקדם ומוסכם, היא המכנה המשותף הראוי והיחיד כרגע. נתניהו, שהיה מוכן לקחת את המדינה גם לסיבוב בחירות חמישי ברצף, רק נשמע מגוחך יותר ויותר כשהוא מתנגד להן. בחירות הן גם ההזדמנות של פוליטיקאים הוגנים לממש את המושג אחריות בהליכה חוזרת לציבור. וגם אם לא ימצאו כרגע מספיק פוליטיקאים הוגנים שיסכימו לסכן את מושבם, זו צריכה להיות התביעה של מיליוני אזרחים, תביעה שגם כל אמצעי התקשורת צריכים ליטול בה חלק.
בואו נצא לרחובות, מימין ומשמאל, עם תביעה אחת: בחירות. אחרת זה עלול להיות מאוחר מדי, לכולנו.
