בבוקר 7 באוקטובר הסכים איתן לוי, נהג מונית בן 53 מבת-ים, לבקשה של מכרה שהייתה צריכה להגיע מוקדם בבוקר לקיבוץ בארי בעוטף עזה. הוא אסף אותה בסביבות 6:00 מראשון-לציון והספיק להביא אותה לקיבוץ, אבל בדרכו חזרה למרכז הארץ – בזמן שהוא מעדכן בטלפון את בנו בירי הרקטות סביבו – הוא נתקל במחבלים שחדרו מהרצועה. במשך כחודש וחצי איש לא ידע מה עלה בגורלו, עד שהתברר שנחטף לעזה. כמה שבועות לאחר מכן עודכנה משפחתו שהוא נרצח וגופתו מוחזקת על ידי חמאס. בפודקאסט החדשות היומי של ynet, "הכותרת", מספרים בנו היחיד שחר (23) ובת זוגו שיר על אירועי אותו יום, ועל המאבק וההתמודדות שלהם מאז.
"בסביבות 7:40-7:30, תוך כדי שיחה איתנו, הוא מתחיל לצעוק שנחתו לו על האוטו", הוא משחזר, "היה הרבה בלגן על הקו, יריות". לדברי בנו, הוא ככל הנראה התכוון לרחפנים: "אף אחד לא באמת יוכל לאמת לי את זה. הוא בעצם נחטף במפלסים, וכל זה כשהוא בטלפון. הטלפון נשאר פועל במשך 3.5 שעות. לפעמים הייתה שתיקה על הקו, מדי פעם יריות, מדי פעם צעקות". במשך כ-40 יום נחשב לוי נעדר, לאחר מכן הוגדר חטוף, ורק אחרי 63 ימים עודכן בנו כי הוא נרצח וגופתו מוחזקת בעזה. "כבר היו לנו את הספקות והחששות שלנו, לפי דברים שנחשפנו אליהם", הוא אומר. "כשכבר היינו אמורים לצאת למשלחת, הגיעו קצינים והודיעו את הבשורה. עד שהוא הוגדר חטוף לא ישנו. אולי שעה בלילה. היינו צריכים לשבת ולחקור מה קרה. הייתי ממוקד בלחפש את אבא שלי בסרטונים. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי. הצלחנו בסופו של דבר, אני כבר לא זוכר איך, למצוא את המסלול שעשה הרכב. רונדלים במשך 9.5 שעות, עזה-ישראל-עזה". למרות זאת, שחר מרגיש שהמסע לגילוי מה שאירע באותו יום עדיין לא תם. "אני יודע מה קרה. אני לא יודע איך קרה", הוא מסביר. "זה מה שמטריף אותי, האי-ודאות. יש לנו חור מאוד גדול".
קושי נוסף שאיתו מתמודד הבן בכל יום הוא התחושה כי נשאר מאחור על ידי המדינה. "להגיד שיש לי עזרה שוטפת? אין כל כך", הוא מציין, "אני מקבל סיוע נפשי וסיוע ללימודים, אבל כשביקשתי עזרה כלכלית, אמרו לי במילים אחרות – לא איבדת את שני ההורים אז אין לנו איך לעזור לך. באמת סליחה שגם אימא שלי לא נרצחה שם".
"אנחנו נופלים בקטגוריה של משפחה שהיא לא לפה ולא לפה. איתן כבר לא חטוף ושחר לא זכאי. אנחנו משפחה שקופה", מוסיפה שיר דוד, בת הזוג של שחר. "אני אשתף מנקודת המבט שלי. אין לי ליווי פסיכולוגי, אף שנחשפתי לאותן זוועות בדיוק כמו שחר. חלילה אני לא משווה, בסוף הוא איבד את אבא שלו, אבל זה לא אומר שאין פה מישהו מאחור שזכאי לליווי ותמיכה. והיום, לדוגמה, אני נכשלת בלימודים. נכשלתי כבר בשלושה מבחנים, כי איך את אמורה לשבת ללמוד? אין התחשבות".
על רקע הידיעות הבלתי פוסקות על מגעים לעסקת חטופים, שבהן כמעט ולא מוזכרת סוגיית הנרצחים, משתף שחר בתחושת הייאוש. "עד שלא תהיה עסקה נורמלית, קשה לי להאמין שמישהו יחזור", הוא מספר, "זה מרגיש כמו סיטואציה מאוד רחוקה. אני מרגיש שהוציאו לנו תעודת פטירה ונקברנו בסוף הרשימה. אני מרגיש שמסבנים אותי. מה, הנפקתם לי תעודת פטירה בשביל להשתיק אותי? זה לא יקרה. זה לא עובד ככה. אף אחד לא ישתיק אותי. וזה חלק מהמלחמה שלי. אתם תאכלו את הדייסה שבישלתם. אתם תביאו לי את אבא שלי הביתה. כן, עכשיו, עם כל הכאב".
