לפני קצת יותר מחצי שנה היה צומת הגומא שבגליל העליון נקודת המפגש הרותחת בין מתנגדי "המהפכה המשפטית" לבין תומכי "הרפורמה המשפטית": בני הקיבוצים מצד אחד ובני קריית-שמונה מהצד השני.
כחודשיים לאחר פתיחת המלחמה החליטו אנשי הצפון לשים את המחלוקות בצד ולהתאחד סביב המטרה המשותפת: החזרת הביטחון לגבול הצפון. זאת באמצעות גוף משותף: "לובי 1701". גם עכשיו, כשרחובות בלפור וקפלן שוב מתחילים לבעור, הם מצליחים לשמור על החזית האחידה.
"היוזמה הזאת צמחה מלמטה, מתוך רצון למנוע 7 באוקטובר בצפון", מסביר מי שעומד בראש "לובי 1701", ניסן זאבי, חבר קיבוץ כפר גלעדי. זאבי היה ממובילי המחאות נגד המהפכה המשפטית. כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה הוא שוחח עם חברו, משה קקון מקריית-שמונה, והשניים הבינו שחייבים לאחד את הקהילות שחומות איבה נוצרו ביניהם על רקע שנת המחאה. "קמתי בבוקר באחד מימי נובמבר לאמירה של גלנט – 'הרחקנו את חיזבאללה והוא מורתע', וזה קומם אותי מאוד", מספר קקון, "כתבתי פוסט בפייסבוק שאנחנו דורשים ליישם את 1701 – החלטת האו"ם להרחקת חיזבאללה מהגבול, כדי לא להגיע כאן למה שקרה בעוטף עזה. דיברתי עם ניסן ועם רפאל סלאב (פעיל ימין ונציג מפלגת הציונות הדתית בקריית-שמונה) והחלטנו להקים לובי פעולה אזרחי".
כיום חברים בפלטפורמות החברתיות של הלובי מעל 8,700 מתושבי מצפון. "הבנו שקיבלנו הזדמנות שנייה מול מציאות שהייתה אמורה בכלל לקרות כאן, לפחות על פי הצהרות חיזבאללה, והחלטנו שמוטלת עלינו החובה לדאוג לזה שלא נהיה מובלים לתוך סיטואציה דומה לזו שקרתה בעזה", אומר זאבי.
תחומי הפעילות העיקריים של הלובי הם קיום סיורים ופגישות עם גורמים מכל הקשת הפוליטית, ייצוג תושבי האזור בוועדות הכנסת, ראיונות בתקשורת הישראלית והבינלאומית, רתימת כלים פרלמנטריים לקידום הצפון ולובינג מול הממשל בארה"ב ובצרפת.
גם היום, שיתוף הפעולה בין הצדדים לא פשוט. "ניסן חוטף על זה שחבר לימין הקיצוני ואני על זה שחברתי לשמאל הקיצוני", מספר סלאב ופורץ בצחוק. רז מלכה מקריית-שמונה, סטודנט באוניברסיטת רייכמן בהרצליה וחבר בתנועת בית"ר, מוסיף: "אותי האשימו שאני טירון פוליטי שהפך שימושי עבור השמאל".
קקון מסביר: "כולנו החלטנו להניח בצד את כל הדעות הקדומות, את הפוליטיקה ואת מה שהיה לפני 7 באוקטובר – ולעבוד ביחד למען העתיד שלנו פה. בהתחלה זה לא היה פשוט, אבל המטרה מקדשת את כל המתחים והפערים".
60 אלף איש פונו מהצפון בהחלטת הממשלה והצבא, והם זכאים למענקי פינוי. על פי הערכות, כ-20 אלף איש נשארו ביישובים הסמוכים לגבול שהצבא לא המליץ לפנותם. הם חיים תחת שגרת מלחמה, במרחב נטוש, ללא מערכת סדירה של חינוך, רפואה ומסחר. "אף אחד מההנהגה לא מדבר איתנו", אומרת עו"ד אפרת הלדן-שכטר מקיבוץ שדה נחמיה, שלא פונה, "נראה שהם חושבים שמדובר בדבר שולי וחסר חשיבות שכל כך הרבה אזרחים חיים במציאות של מלחמה, ללא כל תקווה, ובאי-ודאות".
פרופ' מירב אהרון גוטמן מראש פינה, סוציולוגית אורבנית מהטכניון, מוסיפה: "בממשלה מבטיחים שישימו לנו עוד מיגוניות ועוד ממ"דים, אבל זה כבר לא פתרון מבחינתנו. בדרום אנשים ישבו בממ"דים ונשרפו, אחרים נטבחו במיגוניות. אי אפשר לסמוך על זה".
בצל המגעים להגיע להסדר מול לבנון, בגליל מבינים כי החזרה הביתה עוד רחוקה מאוד. "אנחנו לא מציבים לממשלה אולטימטום אבל מצפים שהם יבינו את האירוע הקריטי כאן", אומר מורן דדוש ממושב גורן, אשר פונה עם משפחתו, "כל עוד כל הבתים של חיזבאללה עומדים מולנו על ההר, איך נחזור? תמחקו אותם".
קקון מסכם: "בדרום, הממשלה הבהירה מהיום הראשון שצריך לנצח את חמאס כדי שהתושבים יחזרו. פה אין תוכנית פעולה ברורה. היינו מצפים מהשרים להתייצב כאן בכל שבוע. אנחנו רוצים לשמוע מהם שבסוף יהיה פה גן עדן ושהמדינה באמת פועלת לשם כך. בפועל, אין שום מסר של תקווה".
