אני מרגישה שאני מפונה דה לוקס. לעומת עשרות אלפי מפונים שנאלצים להצטופף בחדרי מלון קטנטנים כבר חצי שנה, אני הצלחתי לשכור דירה בדגניה א'. מאז אני חיה כאן - ולמרות הכל, אני מרגישה שאין לי בית.
אני חיה בקיבוץ הגושרים מגיל שלוש. זה המקום הכי יפה בעולם, ולמרות כל הסכנות לא הייתי מחליפה את הבית שלי תמורת שום הון. בניתי ועיצבתי את הבית הזה, וזה היה בשבילי הבית המושלם במשך עשרות שנים. היו תקופות שנסעתי ארבע שעות מדי שבוע ללימודים ולעבודה, ותמיד חזרתי הביתה בסוף היום.
גידלתי עם בעלי בבית שלי את שלושת ילדיי לאהבת הארץ והגליל העליון. הילדים שלי מאוהבים בגליל, הבת שלי חיילת והיא מגיעה פעם בשלושה שבועות הביתה לדגניה, אבל עדיין אומרת ש'זה לא הבית שלי'.
אני מרגישה שאני חיה על מזוודות. האוטו מלא בציוד וגם תמיד צריך לחזור הביתה לגושרים להשקות את הגינה, לטפל בתרנגולות ובחתולה שהשארתי מאחור ולטפח את הבית שם.
הדבר הכי גרוע הוא שאיבדתי את תחושת הוודאות. אני מדברת עם חברים מהמרכז והם יודעים בדיוק היכן הבית שלהם. אני לעומת זאת לא יודעת כלום כי הבית שלי עלול להיהרס בהפגזה בעוד כמה דקות, כיוון שאנחנו חיים במרחק של פחות משלושה ק"מ מהגבול.
בטיולים הרגליים שלי הייתי רואה את לבנון מולי. הסיוט הכי שחור מהילדות התממש בדרום, אחד לאחד. עד שלא ארגיש בטוחה ומוגנת אני לא אחזור הביתה.
הביא לדפוס: ישראל מושקוביץ