אנחנו בעיקר שורדים. הזמן עובר, אבל אנחנו נשארנו ב-7 באוקטובר. קשה לייצר פה חיי קהילה כמו שהיינו רגילים. כל אחד נעול לרוב בביתו. בביתנו בקיבוץ ניר עוז היינו לרוב בחוץ, בדשא, במרפסות, בכלבו. פוגשים אחד את השני בכל מקום. פה זה לא קורה.
היום אנחנו בקריית-גת. הילדים אוהבים את בית הספר החדש בכפר מנחם. החיים אחר הצהריים הם מורכבים. יש להם קצת חוגים, אבל אלה הסעות סביב השעון. זו מציאות אחרת לגמרי, וכשאין את זה תקועים בבית. הם לא יורדים ופוגשים את החברים. בקיבוץ, כל הילדים היו מטיילים, או נמצאים במגרש הכדורגל.
אנחנו חיים באי-ודאות ענקית. אנחנו לא יודעים מה יהיה איתנו. הרבה מאוד משפחות צעירות לא יכולות ולא מתכוונות לחזור לניר עוז אחרי מה שעברנו. אנחנו בחוסר ודאות, ומי שאחראי על האירוע לא אומר מה הלו"ז - מה נקבל, איפה נהיה.
מדברים באופן כללי על תקומת האזור, שזו המטרה של מינהלת תקומה. אבל לשנייה אחת לא טרחו לבדוק בשביל מי מקימים את המקום הזה מחדש. אשתי נולדה שם, אני גר שם 15 שנה, ואחרי מה שעברנו - אנחנו לא יכולים לחזור לשם. וגם אם כן נחזור... אף אחד לא יודע מתי.
35 מהחברים שלנו עדיין שם. אנחנו לא יודעים כמה עדיין בחיים. ואי-אפשר באמת להתקדם עד שכולם יחזרו.
הביאה לדפוס: אילנה קוריאל