גידי גוב על 'הנסיך הקטן' (1975)
תשמע, לפני הכל, אני מביע פה תרעומת קלה. אתה מבקש ממני שיר אחד או משפט של יהונתן, אבל איך אפשר? הרי יהונתן היה הרבה מעבר למשפט, שיר, שירים, ספר, איש יוצר שלאורך כל השנים היטיב להביע את דעותיו.
אביב גפן על 'סיפור של חורף' (1977)
"כיוון שהגשם במילא זלף
העצים נשבו וטיפות זלגו
מענף לענף מענף לענף
כיוון שבמילא הים געש
הגלים קצפו והחול נרטב
והיית לבד חיפשת חבר
זה היה סיפור של חורף
לא יותר
כיוון שהלילה במילא קפא
עננים עטפו כוכבים קרים
והייתי יפה כן הייתי יפה
כיוון שבמילא האור דעך
ולחשתי אני אוהב אותך
וניגנו לי חלילים ופסנתר
זה היה סיפור של חורף
לא יותר לא
זה היה סיפור של חורף לא יותר
כיוון שבמילא בער התנור
השזיף טפטף בחלון הסגור
ואחזתי אותך היה לי טוב"
לאחרונה אני קורא המון את הטקסט הזה, הדרך שאבא מלגלג על כל הענין הזה של "אהבה". הוא מתאר את האהבה כמו נוף שלעיתים נעים לך להסתתר בתוכו, אבל זו בעצם אשליה זמנית ואדם נועד ונולד בעצם להיות לבד, שם מקומו הטבעי.
ירדנה ארזי על 'דון קישוט' (1971)
"תשים את השריון בתוך תיבה" מבקש יהונתן גפן מדון קישוט בגרסה הישראלית - אייבי נתן, שלפי האגדה השיר נכתב בהשראתו. אבל בעצם משוררים כותבים תמיד קצת על עצמם וגפן היה דון קישוט. המילים שלו שימשו לו כחרב באין־ספור מלחמות. "תשתול כמה חבצלות בגן ותשלם את המסים בזמן", הכמיהה הזו לבורגנות שלווה לא באמת מדגדגת למי שטחנות הרוח קוראות להם לקום ולעשות מעשה. המציאות הישראלית הצמיחה דון קישוטים רבים. ראינו אותם לאורך כל השנה האחרונה יוצאים למלחמות עבור כולנו.
"תהיה רגיל ואל תהיה גיבור", הוא כותב, אבל אנחנו מוקפים בגיבורים אמיתיים שנמצאים בינינו. איזה מזל יש לנו. וגם אם לפעמים הקרב נראה אבוד, גיבורים אמיתיים יודעים שאפשר גם לנצח. אפשר גם להתחיל מחדש.
"דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק דון קישוט". ואף על פי כן ולמרות הכל תמיד שווה להיאבק על מה שאנחנו מאמינים שחשוב. למי שאופטימי אין זמן לנוח.
שלמה ארצי על 'הנסיך הקטן' (1975)
יהונתן גפן ז"ל, כבר שנה? אלוהים, אני אומר לעצמי. ולא שהיינו חברים. ולא ששרתי משיריו מלבד אחד ששמו 'כשלא היה לי בית', שהלחין אלדד שרים, שיר עלום ויפה.
ועדיין שנה בלי אחד מגדולי הכותבים זה חור בלב הארץ שעברה מה שעברה ועוברת. אבל מזל שהשירים שלו נשארו. מזל שיש את יונתן סע הביתה (ברכבת או אווירון) או הוא יושב על שפת הנחל ויהיה טוב.
והמסות. והמחשבות. והתוכניות שעשה. ועבורי אישית גם ההופעה לילדים שבני יונתן ניגן בה וליווה אותו שמונה שנים באהבה, מיונתן ליונתן, ברעמים וברקים.
השורות האלה מהדהדות בי היום במיוחד:
"ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה לעולם לא נשמע
בגלל החול הרך".
בעיני רוחי אני רואה את חיילינו שנפלו בקרב, גיבורינו האהובים. המון נסיכים קטנים שליבם נדם.
דויד ברוזה על 'יהיה טוב' (1977)
נובמבר 1977, אני משוחרר כבר למעלה מחודש ויושב על במת צוותא תל־אביב ומלווה את יהונתן גפן ז"ל. הגיטרה שלי תומכת ומלטפת בשקט בזמן שהוא מקריא את תפילת 'היונה הלבנה כבר זקנה'.
אחרי ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יהונתן הגיש לי את המילים ל'יהיה טוב' שהפך לשיר המשך ל'היונה הלבנה כבר זקנה'. אני קורא את המילים ועדיין חווה את העוצמה שטמונה במילים ובשורות והקול שלו ממשיך להדהד בזיכרון שלי. עבדנו ושמרנו על חברות עד יומו האחרון. 46 שנים".
נורית גלרון על 'שיר בין ערביים' (1975)
יהונתן כתב המון שירים עם הרבה ביקורת על המדינה והחברה, לצד שירים עם חיוך, הומור, ציניות וממזריות, וגם שירים שמתכנסים פנימה לנשמה שכל כך נוגעים לימינו אלה. 'שיר בין ערביים' הוא שיר עם הרבה תובנות ועומק שרק יהונתן יכול היה להביע אותן. מבדידות האנשים הופכים קשים, מרירים עצובים, אבל לא המשורר. הוא נהנה מהטבע המפואר שסביבו, מהשלווה העוטפת אותו, הוא יוצא נשכר מהבדידות ואולי מהבדידות נובעת הכתיבה שלו, הוא מגלה בה נשמה.
ליאור דיין על 'לוקח ת'זמן' (1979)
"אם אני רואה חתול אני לטובתו" - אני יודע שמתוך כל שורות המחץ והפאתוס של יהונתן, הבחירה במשפט הזה איננה שגרתית. לכאורה מדובר במשפט זניח, שולי, אך למעשה הוא הרבה יותר מזה. מבחינתי יש במשפט הזה תפיסת עולם שלמה של בחירה בבעל החיים לעומת האדם. המשפט הזה גם מכנס תפיסת עולם חתולית שלמה שהייתה מאוד יהונתן־גפנית. היה ביהונתן עצמו משהו חתולי, והוא גם קיבץ סביבו כמה וכמה חתולי רחוב. רבים לא יודעים זאת אבל את השם של העמותה 'תנו לחיות לחיות' נתן יהונתן. זכיתי לומר לו את זה בחייו, שהשורה הזו היא השורה המנצחת מבחינתי מכל השורות שכתב, הוא הביט בי, חשב לשנייה, ואמר, "חתולים זה דבר חשוב".
דילן גפן על 'שיר בין ערביים' (1975)
הפחד מהלבד מניע אותנו להיות יצורים קהילתיים, מעטים האנשים שמכוונים לבדידות, רובנו נקלעים אליה בשלב מסוים בחיינו, וסבא לא היה שונה. הדמות הזו שידעה למצוא בלבד נשמה, הייתה מין תקווה לצאת "נשכר" מהשלכות החיים. השיר מרגיש כמו חיבוק חם מאדם מלנכולי, נותן תקווה אך גם מזיל דמעה, וזה אחד מכישרונותיו הבולטים של סבא.
זהבה בן על 'יהיה טוב' (1977)
"אני מביט מהחלון
לראות אם כל זה אמיתי
מביט מהחלון וממלמל את תפילתי"
יהונתן גפן, שזכיתי שיכתוב לי שיר, הוא אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות שלנו ושתי המילים הראשונות שעולות לי בתקופה הזו הן "יהיה טוב". מה יותר מסמל היום את מה שכולנו מקווים ומתפללים כאן? אני מדליקה את נרות השבת, מסתכלת מהחלון ומתפללת שיהיה כאן טוב. שהחטופות והחטופים יחזרו הביתה, שהחיילים והחיילות ישובו בשלום למשפחותיהם. ואז יהיה טוב.
אפרת זמר־ברונפמן על 'ביקור מולדת' (1991)
"אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם? איפה כל הילדים, איפה הם כולם? מי לקח לי אותם?"
ליהונתן גפן - האדם והמשורר - היו מספיק חמלה ואהבת אדם בשביל לדבר על ההווה ועל העתיד בצורה נכוחה אבל לא להיות נביא זעם קודר. הייתה בו גם מידה הגונה של אהבת המולדת הגדולה (ישראל) וערש הילדות הספציפי (נהלל) כדי לדבר על העבר בלי פשרות, אבל בעיניים טובות, ולעולם לא בקיטש או טרוניה. זה מה שהפך את 'ביקור מולדת', בביצועו המושלם של דויד ברוזה, לטקסט שכולו אהבה, געגוע, התבגרות. פרספקטיבה.
ב־7 באוקטובר (ותודה לאל שהוא לא היה כאן לראות את זה), השיר הפך מילולי מדי. "אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם? איפה כל הילדים? איפה הם כולם? מי לקח לי אותם?" זאת כבר לא הייתה תהייה נוסטלגית. זאת הייתה - ועדיין - אימה הופכת קרביים. בינתיים רוב הילדים חזרו, אבל המשימה לא הושלמה והפצע רחוק מלהירפא. השיר, שיצא לעולם בתחילת שנות ה־90, עדיין זועק מתוך הלב המדמם של 2024. איפה הם כולם, לאן הם נעלמו, האם באמת יכול להיות שלא ישובו.
שלום חנוך על 'אבשלום' (1970)
השיר הזה התחיל ממשפט שאמר אורי זהר, "זה הזמן לשלום, כוס אוחתק". כנראה נכון פה לכל זמן, למה לא עכשיו? יהונתן היה עמוד התווך ומאוד דומיננטי בכתיבת המלים. באותה תקופה עבדנו על 'לול'. ישבנו אריק, אורי זהר, צבי שיסל, בועז דוידזון, יהונתן ואני. החבר'ה הגיעו עד אליי לדירה בשדרות רוטשילד. ואורי דחק בנו, "יאללה, בוא נגמור כבר, מהר, מחר מצלמים", ואז אמרתי, "חברים יש לי מנגינה". יהונתן הציע שנכתוב כולנו יחד, והכתיבה הייתה יוצאת דופן. מה שעשינו בגדול זה שכל אחד כתב שורה בנושא הכללי "שלום" וקיפל את הדף. אחר כך חיברנו בין השורות. אנשים לא יודעים בכלל שאין קשר בין שורה לשורה, אבל באופן מופלא נוצר שיר בכל זאת. תחשוב, "יום אחד, שם נולד, לטייל ביער, ורקמה מחוטים של זהב, בן מלך קטן, אם חורגת וסוס לבן". אף אחד מעולם לא שאל אותי, "המילים האלה, מה זה צריך להיות?"
יאיר לפיד על 'ביקור מולדת' (1991)
״אבל לאן נעלמו הילדים
ששיחקתי איתם
איפה כל הילדים
איפה הם כולם
מי לקח לי אותם"
בגלל החטופים, ובגלל שיהונתן הוא
אחד הילדים שנעלמו מחיי פתאום.
נורית גפן על 'גן של שושנים' (1974)
יש כל כך הרבה שורות של יהונתן שרצות לי בראש התקופה הזו. פרוזה, שירה, פזמון, קטע סאטירי. אני חושבת שהשיר 'גן של שושנים' מיצה את 30 שנות נישואינו. הוא נכתב אחרי הפרידה הראשונה שלנו, ואחריה היו עוד פעמיים.
בעיניי זה שיר שנכון לכל הזוגות, במיוחד הנשואים. צריך לצרף אותו לכתובה, כבר בטקס החתונה והנדרים. לזכור שיש המון קוצים בדרך לשושנים, כמו שיהונתן כתב בשיר, וגם לזוג היונים לפעמים דוקר ויש עניינים.
והיום, במיוחד, דוקר לנו.
גלי עטרי על 'אתם זוכרים את השירים' (1974)
"וקצת קשה להיזכר איך פעם זה היה פשוט. לשיר, לחיות ולא למות" - המשפט הזה פשוט קפץ לי במיידית, אולי מרגיש הכי נכון ליהונתן, עכשיו, לי, בתקופה הזו במיוחד, עם כל מה שאנחנו עוברים במשך חצי שנה. כאילו שכחנו מה היה קודם והכל כל כך מתגמד לעומת מה שקורה עכשיו. דברים שהיו מובנים מאליהם היום הם כמעט בלתי מושגים, לשיר לחייך, לחיות את החיים ובעיקר לא למות. אנחנו כל יום סופרים את מתינו, שזה מצב טרגי, מתסכל, ולא רואים איך כל זה ייגמר. השיר הזה הוא פשוט מה שקורה עכשיו, ככה אני מרגישה.
יהודה פוליקר על 'פחות אבל כואב' (1990)
אהבתי לשתף פעולה עם יהונתן גפן שהיה בעיניי פזמונאי ויוצר גדול שבמילותיו הצליח להעביר את תמצית הישראליות. 'פחות אבל כואב', שורה שהפכה עם השנים למטבע לשון, זה המשפט שאני לוקח איתי בימים האלה והוא מבטא מבחינתי את ההתמודדות היום־יומית עם קשיים שהחיים מזמנים לנו.
הגעתי לטקסט במקרה, בספר שירים שפתחתי של יהונתן. במקור לא היו מספיק מילים ויהונתן סידר כך שיתאים להלחנה. הוא סיפר לי שיום אחד הלך לבקר את סבא שלו בבית החולים ושאל איך הוא מרגיש. הסבא אמר, "אני מרגיש פחות, אבל כואב". יהונתן חשב שזו שורה טובה ומשם כתב את השיר. היום בעיקר עדיין כואב.
ריטה על 'הכבש ה־16' (1978)
יהונתן גפן הוא חלק מאוד נכבד מהחיים של כולנו, הוא נגע בכולנו, הוא הרומנטיקן הגדול ביותר, הילד הצבעוני ביותר. זכיתי שכתב לי שירים כמו 'אחרי שאהב' ו'ארץ מולדת' ועוד. קשה לי מאוד לקחת שיר אחד ממנו, כי יהונתן מבחינתי מסתובב עדיין בהכל. נגיד, 'הכבש ה־16', שעובר מדור לדור. אי־אפשר לחמוק ממנו באף יום במדינת ישראל וגם לא צריך, להפך. השירים של הכבש מצליחים להחזיר אליי את התמימות הילדית בכל פעם מחדש בצורה גאונית, גם בתקופה הזו, אולי במיוחד בתקופה כזו, של רעמים וברקים ביום חורף קר.
אגב, אל תגלו לאף אחד, מהמכירות של מעל ל־230 אלף עותקים של האלבום 'האישה שאיתי', שכתב יהונתן לדויד ברוזה, אני קניתי חלק גדול מאוד. סיפור אמיתי.
יוני רכטר על 'השיר של אריאלה' (2019)
"רוח של בושם אביב מנשבת
וכל העולם מתחלק לשניים
רק הילד שאני אוהבת
יושב על ענף ומחזיק שמיים"
בחרתי בבית הראשון מתוך 'השיר של אריאלה'. העולם מתחלק לשניים ייתכן למציאות ודמיון, איני יודע, אני אוהב את המסתורין והאווירה המיוחדת בטקסט הזה, וזה מזכיר לי שיר של אברהם חלפי שמתחיל בשורות:
"עם קומץ שמיים ביד,
הייתי עובר את חיי"
עינב שיף על 'מלחמה זה רע' (1971)
"מלחמה זה רע ואין כבוד במלחמות
אנשים חיים הופכים פתאום להיות שמות
כל החיילים שמפסידים לאדמה
לא תמיד יודעים אם הם ניצחו ובשביל מה"
לא צריך לשאול "מה יהונתן גפן היה אומר". קודם כל כי הוא היה אומר, "אני מת, תראו אולי רוטבליט פנוי", אבל בעיקר כי הוא כבר אמר. ואז עוד פעם ועוד פעם. למה שזה יעזור דווקא הפעם? לפעמים גפן אמר את זה באמצעות מילים של אחרים, כלומר הן היו של אחרים עד שהוא אמר אותן טוב יותר. 'מלחמה זה רע' בביצוע הדודאים, למשל, הוא במקור המנון מחאה עדין תוצרת ברזיל מהימים שהמדינה נשלטה על ידי דיקטטורה. גפן איבד גם את העדינות בקרבות שבהם לחם, ואין לו זמן לחזור לחפש אותה. התחכום, לעומת זאת, לא עזב אותו לרגע. ב'מלחמה זה רע' הוא מתגלם בסיטואציות שבהן קולו של סבא אברם מגיע כדי לנפץ עבור נכדו הלוחם את ההילה ההרואית של המלחמה, להזכיר את המחיר העצום שהיא גובה ולדבר בשם אלו שכבר לא יכולים. בישראל שבה גדל גפן, מלחמות של אין ברירה בנו את המדינה והרסו משפחות, כוננו את האתוס ודרסו את הפרט. כמו ג'וני מיטשל, שאותה העריץ, הוא ראה את שני הצדדים והתעקש להציג אותם כמו שהם. עד עכשיו היה קשה למצוא מי שיקשיב. היום גם אין ממש מי שמוכן לספר.
רז שכניק על 'אין מדינה לאהבה' (1971)
מתחת לכל שכבות החליפה הצינית של הסאטיריקן המבריק יהונתן גפן פעם לב של נסיך קטן, רגיש לאדם, לבעלי החיים, לסביבה, מואר בשובלים הזוהרים מהילה רומנטית.
'אין מדינה לאהבה' כתוב בצורה מתעתעת במיוחד. מצד אחד, מטפורות פשוטות שיכול לצייר גם ילד חולמני, "הענן בוכה, אל הים שוחה, יש אונייה על החוף". מצד שני, הפילוסופיה המורכבת ורוויות התובנות של גפן במשפט אחד קטן שמהדהד בעוצמה שקטה, כי לאהבה אין מדינה. אוניברסלית היא, ואינה תלויה אלא בעולמם של האוהבים עצמם.
ואולי זה גם שיר אהבה קטן לישראל ונופיה, נכסיה, שיהונתן אהב כל כך מצד אחד, וגם אהב לפעמים לשנוא, לבקר, לעקוץ. "אונייה קטנה וארץ ישנה לנו שם באופק מחכה", הוא מצטט את המחשבות של משה, יהושע בן נון, הרצל וממשיכיהם. "יש שם פרפרים ושלג בהרים. פרחים יפים סגורים כמו נשיקה".
7 באוקטובר הפך שוב את הים שלנו לסוער, הענן בוכה, מתייפח ללא יכולת להפסיק. אבל בסוף־בסוף, רק שנינו נישאר. מדינת ישראל ואנחנו, אזרחיה, אוהביה. ואולי, אחרי שכל זה ייגמר, הפרחים החדשים ייפתחו. כמו נשיקה.
גידי גוב על 'הנסיך הקטן' (1975)
תשמע, לפני הכל, אני מביע פה תרעומת קלה. אתה מבקש ממני שיר אחד או משפט של יהונתן, אבל איך אפשר? הרי יהונתן היה הרבה מעבר למשפט, שיר, שירים, ספר, איש יוצר שלאורך כל השנים היטיב להביע את דעותיו.
אבל ביקשת, אז הנה אני מנסה. אז היה לנו את הכבש והכבשים וכל הפרויקט הזה שקפץ דורות, וילדים בני חמש באים להופעות של שישי בצהריים ושרים ויודעים את כל המילים ושמחים. בואנה, זה די חד־פעמי, חציית הדורות של התקליט שעשינו כולנו: יהודית, דויד, יוני ויהונתן.
ובכל זאת, יש שיר אחד של יהונתן שאהבתי תמיד והוא אקטואלי כל הזמן אצלנו. יש המוני שירים, המוני יצירות, אבל עבורי 'הנסיך הקטן' של יהונתן ושל שמי (שם טוב לוי) הוא יצירה שמרחפת לה בקסם שלפעמים אי־אפשר להסביר.
