אמרה ידועה במקורותינו היא "מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת" - כלומר, התמחות בתחום היא סגולה להישגים שאין שני להם. שלמה נקדימון זוכה בפרס ישראל לשנה זו כבעל מלאכה אחת - עיתונאות שדה קלאסית, משולבת בהיסטוריה של ימים לא רחוקים.
רובנו מכירים את נקדימון כמו מאז ומעולם, וקורות חייו הן קורות חייה של העיתונות העברית המודרנית. ראשיתם בעיתון "חרות", והמשכם למשך כמעט 60 שנה ב"ידיעות אחרונות". גם בשנות הגבורות הגבוהות לא נס ליחו, ויעידו מאמריו מעל דפי העיתון גם כיום - האחרון שבהם לפני חמישה ימים.
כעיתונאי צעיר, נקדימון ידע להתגנב למחילות הבניין שבו התקיימו דיונים סודיים בהשתתפות בכירי מפא"י, שעסקו בנושא הרגיש ביותר בעבורם דאז: פרשת לבון. כל זאת, כדי למלא את שליחותו העיתונאית, ולדווח לקוראיו על ששמע, גם במחיר של סכנת מעצר. את אותו אומץ הוא גילה גם בכתיבתו ההיסטורית, שהטביעה חותם. בין הבולטים בספריו ניתן למנות את "אלטלנה", שבו תיאר בפירוט דקדקני ומרשים את הפרשה שכמעט קרעה את המדינה הצעירה, ושזיכרון האירוע שלוב בזיכרונות ילדותו; וכן "תמוז בלהבות", מסמך היסטורי מרתק על מאחורי הקלעים של תקיפת הכור האטומי בעיראק ב-1981 על ידי ישראל.
אני עצמי התוודעתי אליו בתקופה שעבד כדוברו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, בימי השלום עם מצרים - ואני אז בלשכת שר החוץ. אני זוכר היטב כיצד גם כאשר נכנס לנעלי היועץ והדובר, לא השיל מעליו את גלימת העיתונאי הסקרן. היה נעים להיות במחיצתו בימים הגדולים הללו.
מזל טוב ואיחולי כה לחי, שלמה נקדימון - בבריאות טובה, ובברכת מרום.
