המילה "אופטימיות" התקבעה בחודשים האחרונים כבדיחה מרירה על חשבון הציבור הישראלי בכלל ומשפחות החטופים והחטופות בפרט. מפח הנפש שהגיע שוב ושוב אחרי הדיווחים על "אופטימיות" יצרו (עוד) מצב אבסורד, שבו הימים הגרועים ביותר הם דווקא אלה שבהם לא מפסיקים לדבר עליה, ולא משנה איזו הסתייגות מנסים להצמיד: זהירה, יחסית, עם כוכבית, עם קורט מלח, עם פלפל אנגלי וכו'.
הפער הבלתי נסבל בין ה"אופטימיות" וההיסטוריה האנטי-אופטימלית שלה הפך את שידורי האקטואליה והחדשות אתמול למופע מתיש של אמביוולנטיות: על המסך נכתב "אופטימיות" אבל הדוברים והדוברות יודעים שהיא בעירבון מאוד מוגבל, ויש מידה לא מבוטלת של חוסר אחריות אפילו בהתחייבות על עצם קיומה. כתבים ופרשנים, לפחות מהזן שלא אוהב לעשות מעצמו צחוק (לא נותרו הרבה כאלה), למדו על בשרם ש"אופטימיות" בהקשר של המלחמה היא יצור שברירי וחלש, שנוטה למות כשיחיא סינוואר משיג אמצעי תקשורת. לכן כשרואים איך סוקרה אתמול אותה "אופטימיות", לא נותר אלא לתהות איך נראית פסימיות.
הייתה גם סיבה נוספת לכך שהתגובות לאותה "אופטימיות" נראו כמו מחווה ל"עדיין אופטימי", האיור המפורסם של דודו גבע ז"ל, עם הברווז הפצוע והמדמם: המלחמה לא מסתיימת אך היא מתפוגגת תחת אותה תחושה מוכרת של חמיצות, שמחמירה בעקבות התבוסה המשפילה של 7 באוקטובר. ניר דבורי יכול להמשיך לנהום בחדשות קשת ("היא לא יושבת על התחת" אמר באלגנטיות אופיינית לרפי רשף על החטיבה שעוד נותרה בעזה) ולדבר בלהט ארוטי על המשך פעילות חיל האוויר, אבל את הרעש הצורם של הברקס הבינלאומי שומע כל מי שהאוזניים שלו לא נרצעו על ידי מערכת הביטחון.
גם בחסידות נתניהו ניכרה הפאניקה, שמה ההר הוליד כישלון אסטרטגי ופיאסקו פוליטי. מוטי קסטל, כתב פוליטי וסוג של ג'לי כשזה נוגע לראש הממשלה, רטט מהתרגשות בערוץ 14 עקב הזכות שניתנה לו לבשר לאומה שנתניהו "קובע תאריך יעד לכניסה לרפיח". נתניהו עצמו חיכה עד פתיחת המהדורות כדי לשחרר סרטון ביזאר, שבו הוא לקח פאוזה כדי להכריז ש"יש תאריך" למבצע, כאילו שהוא עומר אדם שמודיע על פתיחה של עוד הופעה בפארק הירקון.
אגב, בהחלט ייתכן שנתניהו יעמוד בהבטחותיו – כמו ליקוי חמה מלא, גם זה קורה פעם בשנה וחצי – ופעולה ברפיח תהיה גם תהיה. אבל אי-אפשר להסתכל על הבילד-אפ האובססיבי הזה ולא להבחין כיצד שישה חודשים של הצהרות בומבסטיות ומנותקות מתנקזים למקום אחד, כאילו שאחריו ממתין לו בנחת אותו "ניצחון מוחלט" ולא כאוס ביטחוני, מדיני, כלכלי ומוסרי. כדי להאמין בכך אפילו אופטימיות לא תספיק.
בקטנה
חוץ מניר דבורי, שהסביר לרפי רשף שהחטיבה הצה"לית שנותרה בעזה "לא יושבת על התחת", אמנון אברמוביץ' תיאר עבור עודד בן עמי את מינוי המפכ"ל בניגוד להסכם עם השר בני גנץ כ"משלשלים לו מפכ"ל על הראש". אמנם בחדשות קשת נוהגים לעיתים כאילו השמש זורחת להם מהישבן, אבל להפוך אותו לחלק מהשיח? זה כבר ממש לא מריח טוב.
