שרה ועקנין הייתה מופתעת מאוד כאשר פנו אליה מסדרת הדוקו-ריאליטי "עוד ניפגש" (כאן 11) והציעו לה להשתתף בעונה החדשה.
היא בסך הכל הגיבה בקצרה לפוסט בפייסבוק שבו גבר התוודה שהוא סובל מניכור הורי וציין שגברים נפגעים יותר מהסיטואציה – והעמידה אותו על טעותו.
"כתבתי לו שמניסיוני, לצערי, הסבל הוא שוויוני וזהה אצל גברים ונשים", היא מסבירה.
ואז פנו אליך מהתוכנית?
"שנה אחרי הפוסט פנו במסנג'ר ושאלו אם אני מוכנה לקחת חלק בתוכנית. אני חשבתי שמנסים לעבוד עליי, אבל אחרי שהתקשרו ודיברו איתי, הכל הלך מהר-מהר".
כשהיא אומרת שהכל הלך מהר-מהר, הכוונה היא שאחרי 19 שנים שבהן סבלה מניכור מצד בנה הבכור, משה, כיום בן 29, יצאה ועקנין במסגרת התוכנית למסע שתכליתו לבנות גשר בינה לבינו.
"אני לא יכולה לגלות מה יהיה בסוף הפרק, אבל כן יכולה להגיד שבתוכנית עשו הכל כדי שהבן שלי, שכמעט 20 שנה כבר לא בקשר איתי, יסכים לדבר איתי", היא מספרת, ומסבירה ש"הניכור ההורי התחיל כשאבא שלו אסר על ארבעת הילדים שלנו לדבר איתי אחרי שהתגרשנו".
ועקנין נולדה בצרפת לבית חרדי השייך לחסידות קרלין. בגיל 18 היא התחתנה שם בשידוך והביאה במהרה לעולם את בנה הבכור, אולם לאורך כל נישואיה הרגישה שהשידוך לא מתאים לה. בהיותה בת 30, לאחר שנולדה בתה הרביעית, רחל, היא ביקשה מבעלה להתגרש. כאשר התמיד בסירובו, היא ויתרה על הבית ועל תשלום המזונות כדי לקבל גט. לאחר הגירושים שתי הבנות גרו איתה ושני הבנים עם האב, אולם לאחר שהבנות נסעו באחת הפעמים לעשות אצלו את החג, הוא הסית אותן נגדה והן לא חזרו מעולם לחיקה.
ועקנין כאבה תמיד את הניתוק מילדיה. היא התחתנה בשנית, הביאה לעולם עוד שלושה ילדים, אבל מעולם לא ויתרה על החלום לחזור להיות בקשר עם ילדיה מבעלה הראשון. עם הילדות היא הצליחה לחדש את הקשר לפני שש שנים, אבל האגוז הקשה לפיצוח נותר משה, הבכור, שעכשיו נוכל לראות על המסך אם יפתח את ליבו כלפי אמו.
"ניכור הורי הוא מצב שלא מדברים עליו מספיק", אומרת ועקנין, "זה מצב קשה מאוד, שמכניס אותך לכאב יומיומי שצריך ללמוד לחיות איתו – להתמודד יום-יום עם ההבנה שהבאת לעולם ארבעה ילדים אבל אין לך אופציה לראות אותם".
מה ניסית לעשות כדי לראות אותם?
"מה לא ניסיתי. בשלב מסוים גיליתי שכדי להרחיק אותם ממני, אבא שלהם עבר מביתר-עילית, שם גרנו כשעלינו לארץ, לאשדוד. כשזה נודע לי, הלכתי לבית הספר שבו הם לומדים וגיליתי שהפחידו את הילדים והודיעו להנהלת בית הספר שאני עלולה לבוא לחטוף אותם. בשלב הבא החלטתי לבוא אליהם הביתה. נכנסתי וראיתי איפה הם ישנים, מה הם לובשים, איך הם חיים, לקחת תמונות שלהם, הרחתי את הבגדים שלהם".
זה שובר לב. אבל איך הצלחת להיכנס אליהם הביתה?
"אצל החרדים לא נועלים בתים, חוץ מאשר בלילה. במשך היום משאירים את הדלת פתוחה. ככה זה גם בביתר-עילית. לא היה לי כמובן מפתח, אז בחרתי ביום שבו ידעתי שיש טיש ושהם לא יהיו בבית. ליתר ביטחון גם צילצלתי אליהם לפני כן בטלפון כדי לוודא שאין אף אחד בבית".
היית מתקשרת אליהם לפעמים?
"ארבע פעמים בשנה. רק בימי ההולדת שלהם".
וכשאת מתגנבת לבית, מה את עושה?
"ממששת את הבגדים שלהם, מריחה את הריחות שאני מזהה, לוקחת תמונות שלהם כי לא היו לי, רואה איך הם חיים, בודקת מה מידת הנעליים שלהם היום ומנסה לעשות חשבון כמה הם גדלו לפי הנעליים והבגדים".
זה כל כך עצוב.
"כן. זה כאב שאי-אפשר לתאר, אבל הכי חשוב זה שידעתי שהם בחיים. רק מי שחווה את זה מבין את הסבל והכאב. זה ארבעה ילדים שלקחו לי. כל העולם שלי. ארבעה ילדים שאבא שלהם שטף להם את המוח שאני אישה רעה, שהפכתי להיות חילונית, שהפכתי להיות אשת רחוב. הוא הכניס להם פחד שאחטוף אותם ואמכור אותם, אעשה אותם ילדי זנות. הכל כדי להבטיח שלא יסכימו לפגוש אותי. זאת הייתה הנקמה שלו כלפיי מפני שהתגרשנו".
והם מאמינים.
"כששוטפים לילדים קטנים את המוח הם מאמינים, וקשה לשכנע אותם שזה לא נכון. עד היום אני מתאמצת לשכנע את הבת שלי שמעולם לא תיכננתי לחטוף אותם או לעשות את הדברים שסיפרו להם. מרוב שטיפת מוח הם אפילו לא זוכרים דברים טובים שהיו בילדות. כשהם רואים אותי עם הנכדים, ויש לי ברוך השם 11 נכדים, הם שואלים אם גם איתם הייתי אמא כל כך טובה. הם לא מאמינים לזה".
מה את אומרת להורים במצב הזה?
"שישמרו על הנפש של הילדים. שלא ידחקו בהם לפגוש אותם בכוח כי זה רק יעשה את ההפך. שיידעו שזה עניין של זמן עד שהילדים יגלו את האמת, ובסוף הקשר יחודש. ברור שיש נזקים לטווח ארוך. אני לא אומרת שהקשר חלק לגמרי, אבל לפחות יש לי היום קשר חם עם הילדים שלי ואנחנו מדברים הרבה. עם זאת, יש לי חוסר של 12 שנים איתם, אני צריכה ללמוד להכיר אותם, לדעת מי הם, מה הם אוהבים. עזבתי אותם כילדים וחזרתי אליהם כאל מבוגרים. את כל ההתבגרות שלהם פיספסתי. זה כואב, אבל בצעדים קטנים אפשר לסגור את הפער ולחזור להכיר. הם גם עושים מאמץ כדי להאמין שאני אוהבת אותם, כי הרי כל החיים אמרו להם שלא. הם לא לוקחים את האהבה שלי כלפיהם כמובנת מאליה, וגם את הרגשות כלפיי הם מחקו וצריכים לשחזר. זה קשה".
